וחתכתי.
סוף דרמתי.
מחיאות כפיים מצד הקהל, והמסך יורד.
וכולם המומים ומורשמים.
"הצגה נהדרת, תלך", ממליצים.

וההצגה הזאת רק בראש שלי.
פעם אחת להעיז,
ולפתור את הכל.
פעם אחת לצרוח מכאב.
ולשכוח הכל.
פעם אחת לברוח
ולא להתמודד לעולם.
רק פעם אחת, ולגמור, ושקט, דממה.

"לאן?"
"אל האינסופיות שבלא-כלום".

ולמה לא בעצם?
זו ההצגה שלי - אני מכתיבה ת'תסריט!
לא באמת.
לא רק.
לא.
לא יודעת, נמאס לי!

מהיציע אני רואה זוג שמנופף לי.
אני אפילו לא טורחת לבדוק.
אתה בא אליי, ומלטף את ראשי,
"שיחקת נפלא!"
"ורק לפני שתלכו, אני רוצה להודות לשאר השחקנים שלקחו פה
חלק".

ולפני שאני אעלם, תדע שאני אוהבת אותך
ונכון, כבר אמרתי, ואתה כבר הבנת.
אבל יש בי צורך - ובכלל, מי שואל?!
זו ההצגה שלי!
חלקת האלוהים הפרטית שלי!
תנו לי להתבטא!
מבלי לשמוע הערות אטומות, כמו: "זה כל כך יפה!"

תבינו!
רע לי!
וככה אני זועקת לעזרה.

ואולי מאוחר מדי.