אני רץ הכי לאט שרק אפשר
בגן השושנים הכל אדום,
הכל מותר, הכל נושר ממני
כמו קטיפה.
מלאכי תלתלים קטנים שרים לי את אהבתי,
קרפדות חוזרות לנסיכים, מיתרים לכינורות
ואת
שוכבת עירומה בציור שציירתי אני.
"צור, צור", את קוראת לי,
"בוא אלי עכשיו".
צעדיי דוחפים אותי אלעל,
שיניי נשברות לחיוך,
קליפות קלמנטינה נופלות מעיניי.
(אני ילדה בת 4 אני קפיץ גומי אני סוכר מוקצף)
וברגע אחד אני נופל בין זרועותייך
המושטות
כאם לתינוק, יונק ובוכה.
מאושר.
"צור, צור", אני קורא לי,
"בוא אלי עכשיו".
צור הוא מיכאל, ואני עומד מאחורי כל מילה שלו
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.