את מסתכלת עלי - ולא רואה שום דבר,
מצאת לך תחליף, ואיבדת אותי.
ואני עודי מביטה בך, אילמת,
בחיבה חברית וברוך אמיתי.
בחדרי החשוך לי אורבת דמותך,
מזכירה לי את מה שהיה ואיננו.
ואני שוב בוכה, בכי מר, חרישי,
עלי, או עליך, בעצם על שתינו.
חברתי הטובה, חברתי האובדת,
כמה אושר חלקנו וכמה דמעות,
ואחר כך הלכת ממני בשקט
וסגרת בפניי את כל הדלתות.
ואני לך חיכיתי בנאמנות מטופשת,
כמו כלבלב שניזנח על-ידי בעליו.
וכמוהו קיוויתי ולא האמנתי
שהלכת לתמיד, שהלכת ולא שבת.
אבל כמו הכלבלב, גם אני הבנתי
שאת לא תחזרי, אני לבד מהיום.
ובמחווה אחרונה של נאמנות פתטית,
מוהלת דיו בדמעות כדי לומר לך שלום.