השמעתי אנחה קלה. בוקר.
לקח לי קצת זמן לאזור את כמות הכוח המתאימה לקום מהמיטה,
וכשסוף סוף התרוממתי ממנה ניגשתי אל המטבח.
מילאתי קערה קטנה בקורנפלקס ומזגתי חלב עד שכיסיתי אותו כמעט
לגמרי. שלא אהיה רעבה בדרכי האחרונה.
חזרתי אל החדר, פתחתי את דלת הארון וחשבתי לעצמי: אז מה לובשים
ביום האחרון בחיים?
את המכנס הכחול?
את החולצה מקסטרו?
לא. אני אלבש משהו נוח: טרינינג וחולצת ביה"ס, כזאת הפוכה,
משהו שלא יכביד עליי.
הסתכלתי פעם אחרונה במראה בפנים "חרושי הקמטים" שהביטו בי.
עברתי הרבה, חשבתי לעצמי. 17 לא בא בקלות. החיים קשים.

"אין צורך לצחצח היום שיניים!" אמרתי בהחלטיות, אספתי את
הכרטיסייה בידי ויצאתי אל הדרך.
למזלי היא הייתה ממש שם, מול תחנת האוטובוס. לא לקח לי הרבה
זמן להגיע.
עמדתי שם עם כולם.
הם לא יודעים מה עובר עליי, כמה זה נורא, הרהרתי לעצמי.
ראיתי אותה מרחוק, ובעודה מתקרבת חשבתי: היה דווקא יום נחמד
היום, לא כל כך נורא.
ירדתי בזהירות אל המסילה,  שלא אפול או אפצע.
הצופר נשמע למרחקים.
התמקמתי.