היה לי כל כך לבד - שברחתי אליך.
והיה לך כל כך טוב כשבאתי, ולי היה כל כך רע. וזה מצחיק לחשוב
שיכול להיות לך כל כך טוב, ולי כל כך רע - מאותה סיבה בדיוק.
ואמא מציירת למטה, עם מוסיקה קלאסית בפול ווליום, ואני מרגישה
כאילו היא שמה את מה שאני מרגישה מבפנים במערכת ולחצה על
פליי.
והמנגינה עולה אוקטבה, יורדת, משתוללת על התווים, וככה אני
מרגישה מבפנים - לא מעיזה לתת אפילו לקצת לצאת החוצה.
ועשיתי כל מה שרצית -
הורדתי את החולצה, אפילו את המכנסיים, ונשכבתי שם על המיטה
ולא הייתי שם בכלל.
ואתה כל כך מרוצה, ואני כל כך מתביישת...
ואני מתה שתעוף לי כבר מהחיים פתאום, אבל אתה רק ממשיך לשכב שם
לידי.
איך יכול להיות לי כל כך הרבה בפנים ואתה לא מרגיש אפילו?
הוא היה מרגיש.
הוא היה מרגיש הכל.
הוא ידע אותי יותר טוב משידעתי את עצמי.
ובכל זאת נתתי לו ללכת... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.