על אדמה של טרשים , היא סחפה אותי, מעיינות צלולים, ורחש
הינשוף.
הובילה אותי בסבכי ענפים, שיערי פרוע , ובגדיי בלויים.
"תומי ", קראה לי מבין השיחים, מטורפת ופראית , שפתיה אדומות
כיין אדום בשל.
קרבתי אליה מנשף, "יולי שלי"- האם ראית את הירח? "לא אראה כי
לא אחפוץ בכך, יקירי",
"יותר מדי מטורף פה בשביל להביט החוצה מבין הענפים".
היא לקחה את ידי, עיניה נצצו כחיה מורעבת, משכה אותי בתיאבון,
אל תוך השיח, גיחכה,
שקט סביב, הביטה בעיניי , אולי קרוב מדי, וזמזמה שיר לא מוכר.
רק לפני שלושה ימים פגשתי אותה לראשונה, מפוחדת , רחוקה, שיערה
סתור ובגדיה קרועים.
הלכלוך שעל גופה הסתיר את עורה הצחיח, רק ציור על דופן רגלה
השמאלית הסגיר שהיא הייתה פעם
אחת מאתנו.
יללת תן קטעה את השקט ששרר בין מבטינו , רחשושי הלילה לא טובים
הם לאדם שרק רצה לברוח מהכל.
היא הייתה שם, בלתי צפויה, היא הצל הגוער, סמל לחופש, ולשיגעון
יחד.
"יולי, אולי נסתתר, נמצא מקום לישון, חיות מעולם לא משכו
אותי", "אתה נמשך למה שהטבע ברא, גם אתה חיה תומי, חיה מוזרה",
רצנו בין שבילים לא מסומנים, לכתובת לא ידועה, לא היה אור ,
רק ההילה שהייתה סביבה הספיקה בשביל שנינו.
הגענו למקום מסתור, לפי מחרוזות האצטרובלים, כנראה מקום מוכר
ליולי. שכבות של עלים יבשים היו פזורים על הקרקע, והיא נשכבה
על גבה, משחקת באצבעותיה הדקיקות באצטרובלים, ומגחכת לעצמה,
איזה חיוך מקסים. נשכבתי לצידה , תחילה הרגשה לא נוחה, רעש
העלים היבשים הזכיר לי את הבית בשלכת.
יולי הוציאה אצטרובל מהמחרוזת והחלה מעבירה אותו על גופי
המכוסה למחצה, חזרתי.
היא התבוננה בגופי, חוקרת כל עצם וכל צלקת , הרימה את מבטה אל
עיני בהבנה, לא שואלת היכן הרוחות סחפו ני , ולאיזה קצה הגעתי
שאני פה איתה. חיבקתי אותה, עצם נוכחותה האיר את המקום שהיה
אפל תקופה ארוכה, היש לב? האם עדיין קיים? הוא התחיל פועם
בעיניה היפות.
הבוקר הפציע ויולי לא הייתה לצידי, רק עלים מפוזרים , ורוח קלה
טפחה במחרוזות האצטרובלים.  קמתי בבהלה לגופה המשגע, וקראתי
בקול "יולי" אל תוך היער הסבוך.. יולי הגיעה עירומה כביום
היוולדה, שיערה רטוב וגופה שטוף אך כתמי גופה לא נסחפו עם
הזרם. היא חייכה אלי , הורידה את המעט שעטף את גופי ומשכה אותי
אל תוך מדרון עצים אל עבר הנהר. לא היה זמן לבושה, גם לא
לתמיהה או מחשבות שקולות, היו אינסטינקטים ברורים ללא שוליית
הגיון, הכל טבעי. הגענו לנהר כחול, שקט , רגוע, רק ציוץ
הציפורים נשמע למרחקים, כמו שירה מכוונת לגופינו הרוקד בין
טיפות המים. קירבתי גופי אל גופה , אינסטינקט של חיה רעבה ,
ורקדנו במחול מטורף בתוכנו. היא הייתה כל כך שלי, בתוכי,
וחלחלה אל מקומות שאפילו אני לא ידעתי על קיומם . לא דיברנו
הרבה, לא היה טעם להביא את עולם הבחוץ, בנינו לנו עולם משלנו,
בו כל דבר מותר, ושום דבר לא נתון לביקורת, רק אני והיא-
והאוויר הפתוח.
עברו ימים, וגם ללא מילים ידעתי עליה הכל, כל מה שההווה שם
בפתח דלתו - לקחתי למשמרת, הצבע שהיא אוהבת , הטעם האהוב,
הריח, המגע והחיוך - החיוך המקסים , שפותח איתי את הבוקר
ונישכב לצידי בעת ליל.  לילה אחד התעוררתי ויולי לא הייתה שם,
יצאתי החוצה לחפש אותה , אך לא ידעתי לאן לפנות , והיער כה
חשוך עד שאין ראות . פחדתי לקרוא בשמה שכן אינני החיה היחידה
ביער, ולא אדע איך להתמודד עם החיה שתבוא מולי, נכנסתי חזרה אל
תוך כוך העלים, ולא הצלחתי לעצום עין. אולי קרה משהו? אולי היא
נפלה, או חיה רעה החליטה לנעוץ שיניה בבשרה? אומנם אינני יודע
כמה זמן היא נמצאת ביניהם, אך היא עדיין כה שברירית וקטנה.
מחשבות הציפו אותי עד עלות אור ראשון , יצאתי מהכוך וקראתי
בשמה. הד קולי נישמע למרחקים, ויולי הופיעה מולי, שוב עירומה
ורטובה. שאלתי כבן אנוש מודאג היכן היא הייתה כל הלילה, צעקתי
עליה בחרדה , הוצאתי את תסכולי החיים שנדומו בבת אחת על עיניה
התוהות והמבולבלות מהמהומה. היא ברחה בבהלה , כאילו נטרפה דעתה
ואני אחריה מפלס ענפים מנסה לתפוס אותה בידיי. צעקתי:" יולי,
תעצרי, אני מצטער", יולי המשיכה לרוץ אחוזת טירוף , עד שמעדה
מאבן שהייתה בדרכה ונפצעה. קירבתי את גופי אליה וחיבקתי אותה,
ביקשתי שתיסלח לי, לא התכוונתי להתפרץ, להבהיל או לרדות בה
כאילו הייתה רכושי, קרעתי את הבגד המלוכלך שנותר על גופי
וקשרתי סביב רגלה שנפצעה מהמעידה , ניסיתי להרים אותה ולקחת
אותה חזרה, אל הכוך שלנו , אך היא התעקשה שנלך לנהר.
שמתי את זרועה על כתפי ועזרתי לה בצעדיה, לא התכוונתי שוב
לעשות את אותה הטעות ולכהן כהורה מודאג. עשיתי כבקשתה- יולי
היפה.
הגענו לנהר ויולי שטפה את החתך- "עוד צלקת לאוסף"- גיחכה. היא
הרימה את עיניה ובפעם הראשונה- דיברה. "תומי , חיה מוזרה שלי,
יש דברים שאתה לא יודע, ואולי גם לא תרצה לדעת, הסיבה שאני פה,
שונה מהסיבה שאתה פה, אני לא בורחת מהחיים, אני בורחת מהמוות".
הבטתי בה בתמיהה , מנסה לגשש בין המילים הרבות שיצאו מפיה
האדום, אולי זה עוד דרך שבה היא מסתכלת על העולם, או האם יש
לדבריה מטען מעשי.. "יולי" פניתי בחשש," אני בורח מהחיים, כי
המציאות שלי בחוץ אכזבה אותי, יש לי צלקות אין ספור , ורק כאן
אתך שכחתי מהם- אני אוהב אותך יולי- כמו שאצטרובלים זקוקים
לרוח קלה על הבוקר כדי לנגן- את הרוח שלי, תבטחי בי". יולי
לפתה חזרה את הבד הקרוע על רגלה המדממת , הושיטה ידה ופשוט ,
ללא מילים, לקחה אותי לעברו השני של הנהר, לאחר שחצינו אותו,
נעצרה דקה לנוח ושוב נעמדה והמשיכה בדרכה - בטיפוס במעלה ההר.
עזרתי לה לטפס , הייתה זו עלייה תלולה , ולא הייתי בטוח שהיא
מסוגלת במצבה לטפס אותה, אך שתקתי ונתתי לה להוביל. כשהגענו
למחצית הדרך היה מישור ירוק קטן בין שני עצים המשקיף על הנהר
הכחול והנוצץ, מקום מדהים ביופיו, ובין העשבים בצבץ משהו, לא
מובן, משהו קטן, אך - אוי לא - רגל של ילד קטן.. התקרבתי מהר ,
גופו היה אכול מעט וריח צחנה נוראי סביבו, יולי עמדה המומה ,
קפאה במקומה , ועיניה לראשונה היו מלאות עצב. צעקתי לה "יולי-
תתעוררי- מי זה- את מכירה אותו"- ניערתי אותה שתצא מההלם- אך
ללא הועיל, דמעות זלגו מעיניה היפות , היא גמגמה משהו, אך צליל
המילים נבלע בצליל הבכי ששטף אותה, "יולי, תעני לי.. האצתי בה,
מי זה הילד הזה? " יולי הביטה בי תוך כדי שאני מנער אותה,
ואמרה "לפני כמה זמן, אני לא יודעת אפילו כמה" מנסה להסדיר את
נשימתה, "נסעתי לטיול עם הבן שלי , יוני הקטן, אוי יוני..."
יולי הורידה את ידי מעליה ונעמדה רחוק ממני " נסענו לטיול בטבע
רק אני והוא, הוא כל כך אוהב את היער, את העצים, את
הציפורים..ו.. " נעצרה ושמה את שתי ידיה על  ענף העץ הסמוך
לאחיזה בשל רגלה הפצועה , ניסתה להסדיר נשימתה שוב ואני
התיישבתי מולה על העשבים מרותק אך חושש מהמשך המשפט "ו.."
המשיכה " בדרך לפה שמענו מוזיקה שיוני אוהב, שרנו בטירוף
לצלילי אהבתו, ו.. איבדתי שליטה על הרכב ... התהפכנו ..ו..
יוני שלי ניזרק מהרכב... קרוב לפה..ומאז אני והוא כאן, בטבע
שהוא כל כך אוהב.." הבטתי עליה , אל תוך עיניה הנוגות , שרק
ברגע זה מעין מבינות את אשר קרה, לא ידעתי מה לומר, רציתי
לנחם, לחבק, אך היא הייתה פתאום כל כך רחוקה..
"יולי, את זוכרת באיזה תאריך יצאתם לטיול?" יולי בהתה באוויר
בצורה חסרת הגיון " זה היה יום שבת ה-12-1-03 , יום בהיר ויפה
- בשביל טיול בטבע, ויוני כל כך רצה שניסע", החזקתי את ראשי
המום, מנסה למצוא את המילים, "יולי מתוקה, אני הגעתי לפה
ב-24-03-04, את מבינה את המשמעות של זה- תסתכלי עליי!" יולי
הרימה את ראשה, מסרבת להאמין, אחוזת טירוף, מתבוננת ביוני ואחר
כך בי, עיניה מלאות הבנה לפתע , "יולי " התקרבתי אל גופו של
יוני, סותם את אפי מהצחנה " אנחנו חייבים לקבור אותו, את
מבינה?"
יולי צעקה עלי בטירוף "אל תיגע בו!!!! מטורף אל תתקרב אל הילד
שלי", "יולי, תתקרבי אלי , נעשה את זה יחד.. את חייבת להרפות",
"תומי! לך יש בשביל מה לחיות", יולי שיחררה את ידיה מענף העץ ,
ומחוסר משקל נפלה אחורנית- "יולי!!!!!" צעקתי ורצתי לקצה הצוק
, אך היה זה מאוחר מדי, היא צפה על שפת הנהר ,בשלולית דם,
"יולי שלי" צעקתי בכל כוחי "לא....!!!!!!" נשכבתי על העשבים
בוכה וצורח, רק המשפט האחרון מהדהד שוב ושוב " לך יש בשביל מה
לחיות", "לך יש בשביל מה לחיות ", "לך יש בשביל..."
"קחו אותו לטיפול נמרץ, מהר, דוקטור רוזנפלד , אתה שומע
אותי??? תומי , אתה שומע?"," תביאו לי שוקים חשמליים מהר-
אנחנו מאבדים אותו.. " , "בספירה שלי.. 1, 2,..", "שוב
פעם..להתרחק כולם..1,2..",
"אוקיי יש תגובה,
עבודה טובה".