לידת האדם שוקעת לקבר
הילוד מבצבץ בתום רחמים
עיניו, הם אומרים, לוכדות את הסבל
מבטו כה מלא תוגת אצילים.
אפור הוא הילד, ושקטה נשמתו
גידלוהו אבות, אמהות וחיות
לשמוע שירת כוכבים נולדים.
יום אחד כך אמרו
יצטרף
אל אחיו הרבים.
אזי יאיר הנצח
ישיר גורלות ויחולל אהבות.
בפיו חליל קסם, עוד תינוק ולומד
מעיר האשדות וחושף הרוחות
אורג שדות בלילות - ומחלל.

בחטף של גחמות גורל אז נקבע
צעיף התמימות ממנו נקרע
שוצף לתוכו רגשות לא קרואים
פורץ את ליבו וחומס חלומים
הילוד הקטן איבד חלילו.
החל הוא  שורק לשמיים קודרים
לכוכבים החיים רושמי המתים
ומערבולת הריק פירותיה לקחה -
נולד עוד מלאך של תכול ופלדה.

הנסיך הקטן עולה לרקיע
מלוא אויר טוהר ממלא מחולו
מגעו קל כקליפת התפוח
חודר מבטו בין קרני שמש פולחות
מלאך קטון של תכול ופלדה
משבחי החיים במותו הקיצו

אינו מאיר את הנצח - אפל כוכבו
לא שר גורלות - דומם סיבובו
ואהבה יחידה הוא בורא
אהבת היחיד
מתנת יקרות בין צלילי הצללים.
את השי מעביר לכול האחד
מביט לעברי, ושולח תקווה
נחמת אצילים
של נסיך אפרורי, אפלולי
נסיך כיסופים
ואני מתמלא באהבה אליו, ואלי
אומר תודה
לשמיים ריקים -
המכילים כה הרבה
פרושים בין כוכיי
בתוך עיניו - המלאות
העיוורות
הדומעות