קרונות, קרונות, לכיוון אחד.
ימים ולילות עם תחושה אחרת,
שיתוף במסע, אל עבר מקום,
יש  נשארים ויש הבורחים לחלום.

חלקם פניי מראה, חלקם קליפה קשה,
אחוזים בטירוף, אך מבטם שתיקה.
היודעים יורדים בתחנה,
והאילמים ממשיכים לאדמה,
אדמה יבשה.

את ציפורי הנחושת, אספתי אל חיקי,
תינוק תמים, במסע אור יבשתי.
אילו רק היו אלה נשארים,
ואת צעיפי הפרווה היו מחלקים.

תאמרי לי אמא, היכן הסוף,
איפה מטע התמרים והדבש המתוק?
והרכבת עוד נוסעת, הקיטור מוציא עשן,
אל ארץ נהדרת בה ציפורים חיות גם.

תאמר לי אבא, למה השמיים משתנים בלילה?
למה יש אור רק חצי מהיום,
איפה האמת והיכן מתחיל החלום?
מתי נגיע הביתה? מתי נרד?
ולמה כל כך הרבה אנשים,
מחליטים יום אחד,
להתאבד?