ענן אבק התנשא מעל למחסום. הימים הלוהטים של אוגוסט לא נותנים
מנוח לאף אחת מהנפשות הפועלות. החיילים, הסוחבים בכבדות את
אפודם, ילדים בחזות בגירים, שעד לפני שנה התרוצצו בקלות הדעת
במסדרונות בית הספר ועתה נאלצים לקחת החלטות קשות ומכריעות
מידי יום ביומו עד אשר הם כמעט קורסים תחת הנטל. הם מתבוננים
בעיניים צורבות בטורי האנשים המתארכים ועושים דרכם אל מחוץ
לרצועת עזה, עיניהם מצטעפות, נסגרות ונפתחות בזריזות,
לסירוגין, במחול שדים משונה, עדות לעייפות ולפחד הנאבקים זה
בזה. כנגדם, שיירות של אנשים, פניהם נחרכות בשמש הלוהטת,
ממתינים שעות בכדי לצאת את הגדר. מי לעבודה, מי לבקר את קרוביו
בגדה, ומי החפץ למעט חופש החבוי אל מעבר לגדר. כולם, בלי יוצא
מן הכלל, מפחדים להתפוצץ.
החיילים, מתוך מודעות למשימה הקשה שהוטלה עליהם, סורקים במבטים
ובמגע חודרני את אלה העוברים במחסום עד אשר אלה מרגישים שקולפו
מבגדיהם, מעורם ובשרם נותר חשוף לרשות הרבים. כולם יודעים שזה
עלול להגיע, חלקם אף רואים את הרגע בעיני רוחם. רסיסי הבשר
יעופו לכל עבר, אחריהם תתייפח האם על קבר בנה שהגן בגופו על
שערי המדינה, הרצועה תבותר לשלושה חלקים, סגר מלא על השטחים,
רעב, גוויעה. אחד הפלאחים הזקנים שהיה עד לפיצוץ במחסום אמר
ש"המטענים האלה, זה כמו מה שזרקה אמריקה על יפן בארבעים וחמש.
אולי בפיצוץ הראשון מתים מספר אנשים, אבל הפצצה מרעילה את
האדמה ולא מאפשרת לחיים לחזור למסלולם לעולם". "אם המתאבדים לא
יפוצצו את המחסום" אומרים כולם במחסום "הזיעה, הדחק והעצבים הם
שיעשו זאת". כך הרגיש גם שרון.
בהתחלה, התלבט אם בכלל להתגייס. הוא ידע בוודאות מוחלטת שאילו
רצה- יכול היה להתחמק. "זה מה שכולם עושים היום" חשב בתחילה,
"למה עלי לבזבז כל כך הרבה זמן על שהייה במקום שאני כלל לא
מאמין שיש להימצא בו?" חשב לעצמו. טוב, כך הוא חשב עד שראה אם
מתייפחת בחיפושה אחר ביתה שנקברה תחת הריסות המסעדה. אם היה
נשאר שם דקה נוספת, היה גם הוא נהרג. הוא חשב על זה לכמה
רגעים, ואז חזר לעצמו; הכל היה חלק מהעייפות המצטברת ומהמטען
הרגשי הכבד שנשא. לפתע הבחין בנערה פלשתינית, עם רעלה, מדדה
באיטיות אל תוך עמדתו במחסום.
"לאן את חושבת שאת הולכת?" שאל אותה בתקיפות "חזרי הנה מיד!".
"אדוני הנכבד! אדוני היקר!" ענתה לו בעברית שבורה "אני אישה
חולה, סרטן. כן, כואב מאוד. בושה גדולה לדבר על זה" אמרה,
והצביעה במבוכה על שדיה. "בעלי, הוא כבר עבר את המחסום. בבקשה
אדוני, כואב מאוד. אני חייבת להגיע ל..מוסתשפא", "לאן?" שאל
שרון את החיל שעמד לידו, "בית חולים" ענה לו. שפה תמיד היתה
אחת הבעיות הקשות במחסום. לא פעם מצא עצמו מנסה לתקשר עם
האנשים בכל דרך אפשרית, בתנועות ידיים. זה אחד הדברים שבאמת
כאבו לו, בתור אדם שראה את עצמו כאינטלקטואל. "עכשיו באמת
הגענו לעידן האבן" היה אומר לעצמו.
התור שנעצר העלה את רף העצבים של כולם, ושרון חש כי אישה זו
עומדת להעיק עליו ולהתעקש לעבור אל הצד השני. היתה צעירה, כבת
עשרים. כבר בתחילה לא האמין לה. איך יתכן שאישה צעירה כל כך
כבר נשואה? תפיסת החיים השונה הפתיעה אותו. אחותו, שזה עתה
השתחררה, מטיילת בהודו, והיא אפילו יותר מבוגרת מאישה זו.
ואותה, אותה הוא בכלל לא מסוגל לדמיין נשואה בגיל כזה. "למה את
לא הולכת איפה שהנשים?" אמר, בניסיון להיפטר ממנה "אדוני, כואב
מאוד. הכבוד שלי כבר מת, לא אכפת לי מה יהיה לי, תבדוק מה שאתה
רוצה אדוני, אני רוצה רק להגיע לצד השני". זה באמת היה משכנע.
אפילו החיל שעמד אתו במחסום האיץ בו ואמר "עזוב, אישה מסכנה.
גם ככה בקושי חיה, תן לה לעבור". גם שרון התלבט. הוא ידע שאסור
להעביר אותה ככה, וכבר מההתחלה לא הרגיש אמון רב כלפיה. מצד
שני, היתה זו אישה חולה ומסכנה ואם היה עורך עליה חיפוש בעצמו,
היה מסתכן בפגיעה בכבודה ובמהומות שהיו עלולות לצוץ עקב כך.
התור לעמדת הנשים השתרך עד לעבר האופק, שרון ידע שאי אפשר
להעביר אותה לשם.
"בואי איתי" אמר לה. לקח אותה לחדר צדדי. החדר היה קטן ואטום
ויועד לצורך חקירות מסוג זה. הוא ניצב בריחוק מה מהעמדות
והמחסום. שרון ידע שעצם הליכתו אתה לבד מהווה סיכון לנפשו שלו.
הוא משך בידה בכדי לזרז אותה, וחש כי היא מיוזעת מאוד. הגיעו
לחדר.
"התפשטי" הורה לה. תוך מבוכה החלה פושטת את בגדיה. תחילה את
רעלתה. רק עתה הבחין עד כמה יפות היו עיניה. ירוקות וגדולות
ובתוכן עצור כאב גדול מנשוא. פניה היו מסותתות להפליא,
סימטריות וקורנות. הוא קרא פעם כי בכדי להבחין ביופייה של
אישה, אדם זקוק לשתי עשיריות השניה בלבד. החלה פושטת לאט את
שמלתה. חש עתה כי המעמד מביך אותה מאוד וכי אין היא רגילה
להתפשט ליד אחרים, על אחת כמה וכמה זרים, על אחת כמה וכמה
גברים. כאשר הגיעה אל בגדיה התחתונים הבחין במטען. מיד אחז
בחוזקה ברובהו. עתה, כשהוא ניצב אל מול אישה ערביה זו העומדת
בבגדיה התחתונים מולו והוא אוחז ברובה שהוא כל ישותו, חשב
לעצמו עד כמה מלחמה וסקס קרובים זה לזה. את ידו השניה שלח
במהרה לעבר מכשיר הקשר. "לא אדוני! בבקשה לא! הם יהרגו אותי!
אני לא רוצה למות!" געתה בבכי "את הבאת את זה על עצמך כששמת
עלייך את המטען הזה" אמר בתקיפות והפעיל את המכשיר "אבל אדוני!
יודע אתה אדוני כי אם הייתי רוצה שנינו כבר היינו מתים! רחם
עלי! אני לא רוצה למות!". עתה חש שרון כי ידו הופכת מיוזעת כפי
שהיתה ידה שלה כשאחז בה. החל שומט את הרובה ומכשיר הקשר נותר
ניצב על השולחן. התיישב לידה. פרקה בפניו את ליבה. החלה מספרת
לו אודות משפחתה הענייה החיה באחד ממחנות הפליטים, על הרעב, על
אביה הנכה ועל אמה שנפטרה. היא היתה הבת הבכורה, בת עשרים,
עודה רווקה. אביה, עשה את כל שבכוחו על מנת לחתן אותה. קיווה
כי המוהר שיקבל עבורה יאפשר לו לתת קצת אוכל לילדים הקטנים.
כאשר הפגיש בינה לבין החתן המיועד, השאיר אותם לבד. היא טענה
שאינה זוכרת הרבה ממה שהתרחש לאחר מכן. השכיב אותה בחוזקה על
המיטה, סתם את פיה וקרע את בגדיה. אחר כך התלבש והלך. היא
נותרה על המיטה המומה ומדממת.
כבר למחרת השמועות התרוצצו בכל רחבי המחנה. בושה גדולה למשפחה.
בושה גדולה מאוד. האב ידע מה קרה לביתו אך החריש. לא יכל לעשות
דבר. עתה, לא יוכל גם לחתן את הבנות הקטנות. מקרה זה יהיה כאות
קין על המשפחה. עד אשר יום אחד הגיע פעיל של אחד מארגוני
השחרור. דיבר אתה. אמר שהוא מבין את כאבה של המשפחה ושהכיבוש
הישראלי מעביר את הגבר הפלשתיני על דעתו. נתן קצת כסף והלך.
מהכסף הזה, לראשונה מזה חודשים רבים, יכלה המשפחה לקנות מעט
אוכל ותרופות.
ביקוריו של הזר הפכו תכופים יותר. התחיל משכנע אותם כי את
כבודם האבוד ניתן להשיב רק בפעולת תגמול מפוארת-פעולת תגמול
כנגד הישראלים האשמים בכל. "זה הכלב-צבי יהיה" נהג תמיד לומר,
תוך שהוא מביט עליה במבט חודרני. החלה אט אט משתכנעת. הרעב,
הבושה ומצבו הקשה של אביה עשו את שלהם. יום אחד פנתה אל מפקדת
הארגון שבסביבת המחנה והצהירה כי היא רוצה למות מות קדושים
למען אללה. תוך שבועיים עברה תדריך על אופי הפעולה שהיא צריכה
לבצע וקיבלה את המטען. אך בליבה ידעה כי אין זו דרכה.
ישבו שניהם, זה לצד זו, והדקות נקפו לשעות. הפעילות הרבה
במחסום השכיחה מלבם של שאר החיילים כי שרון נעדר. וכך הם ישבו,
יחד, בחדר הצדדי, המטען עדיין על מותניה ופתחו צוהר זה אל נפשו
של זו.
לאחר זמן מה התגבשה בלבו של שרון החלטה; אחר כל המרורים שאכלה
בחיה הגיע הזמן שתחיה. גופו נשק לגופה האגסי. היא פרצה בבכי מר
והוא חיבק אותה אל חיקו. הניחו את המטען בביתן ויצאו בזהירות
מהדלת האחורית. כששאלה אותו לאן, רק סימן לה בידו לשמור על
שקט.
הוא ידע שזה מטורף, הוא ידע שהיה עליו לחסל אותה ברגע בו הבחין
במטען. הזיכרונות מהמסעדה צפו לתודעתו. אבל דיבורה החרישי,
שנקטע תכופות מבכי ומקושי לדבר בעברית, קסם לו. המחבלת המאיימת
בבגדיה התחתונים נראתה לפתע פגיעה מאוד. פעמים רבות נאלצה
להסביר לו דברים מסוימים בשפת גוף. עתה לא חש כי חזר לעידן
האבן. חש כי הגיע לעידן מתקדם הרבה יותר מעידנו הוא, עידן בו
אין צורך יותר במילים שרק מסבכות את הכל.
בהיחבא נכנסו לתוך ג'יפ וברחו ממתחם המחסום בדרך עוקפת שהכיר.
תוך חצי שעה לערך כבר היו במרכזה של מדינת ישראל. הגיעו לתל
אביב. הדירה שלו היתה מעופשת, דירת רווקים טיפוסית. הוא רק שמח
שהשותף שלו לא היה בבית. הוא הבחין כי חברתו של השותף השאירה
מקצת מבגדיה בדירה. "לבשי את זה" אמר לה, ביודעין כי אין היא
יכולה להתהלך בתל אביב בלבושה הערבי המסורתי.
היא חשה סלידה רבה מהבגדים שניצבו בפניה. לא היו חושפניים כלל
באמות מידותיו שלו ונראו כעירום בעיניה. אך ידעה כי הציל את
חיה. במורת רוח לבשה את הבגדים.
לקח אותה לבית קפה קטן על שפת הים. השמש כבר נשקה לכחול העליון
של המים והחלה צונחת מטה לאיטה. העננים קיבלו גוון כתמתם והפכו
את השמים למעין פצע מדמם. הם הביטו בה, מתבוססים ביגונם המשותף
ואוחזים ידיים.
סיפר לה על חייו, על תכניותיו לעתיד, על רצונו לברוח אתה למקום
בו השפיות מנצחת. הסמכותיות שבקולו המסה את ליבה. עיניה
הירוקות שנפערו לרווחה איימו לבלוע אותו. השמש והעננים התפוגגו
ללילה בהיר עטור כוכבים. הביטו בשמיים ונצמדו זה לזו. התנשקו.
כאשר חזרו לדירתו ידעו שמכאן אין דרך חזרה. הפעם כשהורידה את
בגדיה התבדח "רואים שיש לך ניסיון". שניהם פרצו בצחוק מהול
במרירות רבה. כשהיה בתוכה לא חדלה מלחשוב על בגידתה במולדת,
במשפחה ובמורשתה הלאומית. אף הוא חש נורא. עולמו היה כשני
חצאים שאינם שלם. זעקת השבר של האם הבוכיה הדהדה במוחו ולא
הרפתה. אף לא אחד מהם נרדם.
הפלאפון התעורר בזעקת אימים. מהבסיס. המפקד שלו צרח מעברו השני
של הקו "שרון, איפה אתה לכל הרוחות?! החבר'ה דיווחו לי שבפעם
האחרונה שראו אותך היית בדרך לביתן החקירות עם בחורה
פלשתינאית. נכנסו לשם ומצאנו בפנים מטען שהיה יכול להרים את כל
הבסיס ואותך לא מוצאים בשום מקום! ענה לי מיד! מה התרחש שם?"
הניח את הפלאפון בצד. אחז ברובהו. היא שמעה את קול הדריכה
היטב. הוא חשב שמלכתחילה היה צריך לעשות כן. היא חשבה כי כך
צריכים היו להסתיים חיה בין כה וכה.
כשכבר אחז בהדק, החל שוב להזיע, ואמר לעצמו "הענקתי לה היום
חיים שמאה שנים ארציות לא היו מעניקות לה". הצרחות רק התגברו
מכיוון הפלאפון.
ירייה אחת רוצצה את מוחה.
למחרת כבר פורסמה הידיעה בעיתון על שרון, שחרף נפשו למען
המחסום.