אלינור התקדמה בצעדים מדודים, מיישרת את הסינר הלבן שלבשה על
הבגדים השחורים, ונתנה בשפתיה חיוך מאולץ לעבר האורח שקרא
בסבלנות את העיתון.
''מה תרצה לאכול? אלינור שאלה, והחלה לפרט את העדפותיה
האישיות, את מבצעי העת ומנות היום - יש לנו דג נהדר ברוטב
שמנת, נתחי עוף שמגיעים עם אפונים ואורז מאודה, צלעות חזיר עם
פטריות וגרגירי יער אדמדמים, סינטה בחרדל - כל אלו מאוד
מומלצים''
''ברשותך, אני מבקש סלט נבטים. זה מספיק בשבילי.'' הוא הגיב,
וגילגל את עיניו בחזרה לעיתון, לא מחכה להסתלקותה של המלצרית.
כעבור מספר רגעים הגיעה אלינור ובידה סלט הנבטים.
''תודה רבה'' השיב האורח, סידר את עניבתו האדומה, הידק לראשו
את הכובע השחור המהודר, והוריד את משקפי הקריאה. פדחתו חלקה
כמעט לגמרה, ומעט שערותיו משוכות לאחור בג'ל. עיניו תכולות,
מבטו מאיים וסותר את חזותו השלווה. כשפתח את הפה בכדי להודות
למלצרית, בלטו ממנו שיניים קדמיות מחודדות וניבים משוננים.
מספר רגעים לפני שסיים את הארוחה, כשנעץ את המזלג בחתיכות הסלט
האחרונות, התקרבה אליו דמות לא מוכרת.
''אתה... אתה... חניבעל לקטר?'' הוא שאל, מהוסס, מנסה להיאבק
באבק הכוכבים שפיזרה הדמות השלווה, שבמבט ראשון נראית כמו כל
אדם מן הישוב.
''כן, זה אני'' הוא השיב, לא מרים את מבטו מן הצלחת כאילו מבקש
מעט שלווה בכדי לסיים את הארוחה.
''יווווו בן אדם, אני מת עליך. אני מעריץ גדול שלך, אני רוצה
להיות כמוך כשאני אגדל. אבל רגע... למה לעזאזל אתה אוכל את
החרא הזה? מה זה הירקות האלו?'' הוא הוסיף, ונראה כמי שכפאו
שד.
''מה זאת אומרת למה אני אוכל את החרא הזה? בשר זה רצח''.
המעריץ הרגיש טפיחה קלה על השכם, הסתובב לאחור וליבו כמעט ונפל
לתחתונים.
''אתה רוצה להיות כמוהו כשתגדל, מה?'' אמרה דמות שחורה וגבוהה
והשמיעה במעומעם את צקצוקי המתכת של האזיקים השלופים.
היה זה דני גלובר. דווקא היום הוא החליט ללבוש את החליפה של
מרטו.
''אתה מוכן כבר לשחק? שלושה סיבובים ואני עף מהבית סוהר
המזדיין הזה'' הוא אמר, חייך והכניס לפיו סיגריית מסטיק ולחש
בקול מאנפף וסדוק שהוא הורס לעצמו את הבריאות.
