יושב בחמ"ל, בחדר המלחמה.
יושב ותוהה, ומבין- מלחמה.

מדלתי ניבטת עיר מדהימה,
עמוסה בפוטנציאל, שלצערי, נשאר כרגע גלום.

מסורת, תרבות, מורשת, הסטוריה והורים בארון
משתרעים על ההרים תחת הכותרת חברון.

בכל בוקר פולטים הבתים את השמש לרקיע,
ובערב היא חוזרת ומתנפצת על הגגות,
מפזרת רסיסי אש לכל כיוון וצובעת את העננים
בגוונים עוצרי נשימה.

ואני וחבריי יושבים ועושים את שלנו,
וכששומעים את קולות התפילה נשלחים
לחלל האויר המקפיא, מבינים-
שאנחנו פה.
והם שם.
וכולם יכולים לבנות, להרוס, לדבר ולחסל,
להתנתק או להתחבר, להיוועד או להשאר אטומים.
אך עד שלא נבין, דבר לא ישתנה.
אנחנו פה.
והם שם.
וכנראה שכך זה גם ישאר.
אז בואו ונתחיל לפעול עפ"י אקסיומה זו.
זה יחסוך הרבה דם, יזע ודמעות.
אבל בעיקר דם.