נולדתי שלמה. תלאות הזמן, יגע הזמן, ביקע בי חריצים ונשמתי
החלה להתפורר. היא החלה נפרמת... קצוות החוטים שהידקו אותה יחד
למקשה אחת נפרדו, ונשזרו בשלך. התהליך היה בתחילה איטי, ואז
הפך מהיר יותר, יותר ויותר. ואינני הייתי יכולה להיות לבדי
עוד. צללתי אל תהומות הנשייה ונמסתי בך.

ואתה הפכת חלק ממני, ואינני יכולתי, ואינני רציתי עוד להתנגד.
הכיבוש שלך היה כה מושלם, כה מוחלט, שזה מהמם אותי בכל פעם
שאני נזכרת בשנייה הזו, שהבנתי שהכל השתנה. שהנוכחות שלך ניכסה
משטחים כה עצומים בי. מוחה את האני שהייתי בעבר.

והאהבה שלנו, רבת תהפוכות ורבת אנרגיות, היא.
בעוצמה הזו שלך, אתה מכיל אותי ומכלה אותי, עוטף אותי בחומך
המלטף, מהדק כר מהביל עליו אוכל להרכין ראשי, ושורף את עורי.
מותיר בו חרכים, דרוכים לקראת המגע הזה שלך...

כמו אסון טבע כל יכול אתה עושה בי כרצונך. להבה לוהטת, גחלים
לוחשות, הופכות עורי קמוט. גלי צונאמי אדירים, סוחפים, מותירים
גבישי מלח לבנים בצידי פי. מחכים לידך הגסה שתמחה אותם. ואני
שוכבת, מחכה.

ואני נושמת, שואפת ונושפת, יונקת אותך, את הריח שלך, אל תוכי.
מתעטפת בו... מאפשרת חילול נוראי של אדמה קדושה. מאפשרת לך,
ולפמליית השרפים הנוראה שלך לתור את נוף מולדתי. הגבעות,
הואדיות, הקימורים. שוכבת שם בלא ניע. נוגעת בך.. אגרסיבית
יותר, נחרצת יותר. מגלה. מדוע זה חייב להיות כך בינינו, אהוב
שלי?

החיים איתך זה המאבק המטורף הזה. אני מוצאת את עצמי רוקדת איתך
ולבד. רוקדת על גגות פח לוהטים, יחפה, פרועת שיער. לבושה בשמלת
שיפון פסטלית. מתמסרת בטוטאליות להרגשה, לריקוד. ומאחוריי אופק
צבוע בכתומים וירוקים עזים. צונחת לסיטואציה. מבליעה את ריחות
הבישול של שישי בצהריים שמבעבעים מסביב. גומעת את מראות דוכני
מוכרי עיתונים התל-אביבים, שמנסים להיפטר מאחרוני עיתוני השבת,
שעדיין לחים מטל הבוקר. קבצנים בוצעים לחמניות אבולעפיה
חמצמצות מליל האתמול. זה מה שאני אוהבת, התל אביב שלנו, תל
אביב של חורף.

ולחשוב שבעבר הייתי כל כך אחרת. זאבה תל אביבית מחוספסת. היו
לי התנסויות, מיניות ואחרות. במצח קמוט וחיוך ארסי נהגתי לבחון
את יושבי הבאר. ככהנת שבט למודת ניסיון, שוצפת סקס אפיל, גועשת
ובטוחה, התנהלתי. משוכנעת בצדקתי, משוכנעת שהבנתי.
עד שהגעת אתה. והבנתי שלא.

יפה שלי, כנראה מאסתי בבהייה אל הרחוב מבעד לחלון הקפוא.
ההתמכרות הממגנטת הזאת שלי אליך, גבתה מחיר שלא חשבתי שאעמוד
בו. האינסטינקט החייתי שהתחדד כל כך אצלי מאכל אותי.
ולא נותרה לי ברירה, אני עוזבת.