בצהרי יום שישי גשום עצר אוטובוס ברחוב אלנבי הסואן בדרך כלל
והעלה לתוכו נוסעים רבים. הנוסעים היו לבושים רובם ככולם בבגדי
חורף הולמים ונשאו מטריות. הדלתות נסגרו והאוטובוס המשיך בדרכו
לתחנה הבאה. זה היה המצב עד אשר גשם זלעפות התחיל לרדת ולהכות
בכל מקום. נהג האוטובוס, כמקובל בימים גשומים, האט את קצב
הנסיעה בתקווה להתקדם הלאה, אם כי לאט יותר. אלא שנראה היה כי
המצב אינו פשוט ומוכר עד כדי כך.
עקב מזג האוויר הסוער נוצר פקק כבד מאוד אשר נמשך, כך נראה היה
לכל מתבונן שהוא, עד אין סוף. נהג האוטובוס הפליט נשיפה של
תסכול והגביר את הרדיו, היות ולא נותר לו שום דבר אחר לעשות
חוץ מאשר להישען לאחור על כיסאו הנוח ולהקשיב לרדיו.
הנוסעים הבחינו במצב. היו שהתעצבנו עקב כך, היו שנאנחו בהשלמה
והיו כאלה שפשוט היו עסוקים מדי מכדי להבחין במצב הנתון. אלה
שנכללו בקטגוריות העצבניים חשבו על לרדת מהאוטובוס ולהמשיך
לעשות את הדרך ברגל, אלא שהגשם המשיך לרדת ונראה היה כי הוא רק
ממשיך ומתחזק. אז הם וויתרו על הרעיון, כי אף אחד לא ירד או
הראה סימנים של לרדת באמצע.
לאט לאט החלו להישמע קולות פטפוט ודיבור באוטובוס, והנהג אף
נאלץ להגביר את הווליום ברדיו. נשמעו צלצולי פלאפון אחדים
והאוטובוס החל מתמלא עוד ועוד בקולות דיבור. זוג זקנים שישב
במושבים הקדמיים העירו זה לזה על הגשם הכבד שלא הפסיק לרדת מזה
דקות ארוכות, וכל אחד החל משתף את השני על היכרויותיו עם מזגי
אוויר קשים וגרועים יותר מזה, בצעירותם כמובן. כל אחד מהם היה
לוחם בצבא ההגנה לישראל מיד עם הקמתו ב-1948. ומזג אוויר כזה
היה ממש כלום עבורם אז, כי העיקר היה לנצח במלחמת העצמאות.
אחרי המלחמה, בימיהם כחיילים, מזג האוויר לא היווה מטרד עבורם,
כי כאשר אתה לוחם, קודם כל אתה חושב על טובת המדינה ורק אז על
עצמך. אז נאלצו לסבול בשקט עם כולם. אף אחד לא העז להתלונן
מעולם. המצב אז היה שונה לגמרי מהיום. היום, כפי שטען אחד מהם,
החיילים הם לא מה שהם היו פעם. היום הם רכרוכיים יותר ומחפשים
רק הקלות והטבות לעצמם. היום, לאף אחד לא אכפת כבר מהמדינה או
מטובת המדינה שקודמת לזו של האינדיבידואל. היום כל אחד לעצמו.
השני העיר כי אכן מסכים אתו, היות והוא חווה את המצב הזה על
בשרו שלו מדי יום הן בביתו שלו, הן בבית ילדיו והן בכל מקום
אחר אליו מזדמן לו להגיע. כל אחד חי לעצמו, חושב קודם כל
לעצמו, החל מהממשלה, שהיא כבר מזמן לא מה שהייתה פעם, וכלה
באזרחים תמימים מן השורה.
"הנכד שלי למשל," פתח השני, "יובל, הוא לוחם בחיל הנדסה. אגב,
גם אני הייתי לוחם בחיל הנדסה וגם הבן שלי... אבל זה לא חשוב
עכשיו, מה שהיה היה. אז מה שאני מנסה להגיד לך זה שיובלי תמיד
היה קצת מפונק, והוא לא השתנה בצבא כמו שציפינו אשתי ואני, הוא
נשאר מפונק במעט והוא לא מוכן לעשות שום דבר עד אשר ישפרו לו
את התנאים בצבא. הוא ממש דורש שינויים ואתה יודע מה, הוא גם
מקבל אותם. הוא אמר לי שהוא לא מוכן לקרוע את התחת, כן, ככה,
למען המדינה מבלי שהיא תטרח גם קצת למענו. דיבורים כאלה, היית
מאמין? שבזמני אני אעז להגיד משהו כזה...?! מי בכלל יכול היה
להעלות מחשבה כזאת על הדעת? אני באמת לא יודע מה להגיד לך...
זה המצב היום. זה המצב בצבא..."
"הוי," נאנח הראשון. "אני יודע, אני יודע. היום כבר הנוער לא
שואף להיות לוחם כמו שזה היה בזמננו, שאז זה היה כבוד להגיד
שאתה לוחם בצבא הגנה לישראל. היום יש יותר ויותר חיילים עם
פטורים. הוי, מה אני אגיד לך," החווה בידו בביטול. "כואב לי
הלב לראות מה קורה למדינה הזאת שלמענה נלחמנו ב-48'... היום
אתה חושב שלמישהו אכפת מזה? לא! הנכדים שלי אפילו לא מוכנים
לשמוע את הסיפורים שלי משירותי הצבאי, כל הזמן אומרים לי: 'נו
באמת סבא, מה שהיה היה, היום כבר הכל אחרת. מה שהיה פעם זה לא
מעניין'. ואתה חושב שלא כואב לי הלב על זה? בוודאי שכואב.
הנוער לא יודע מה קרה בשנותיה הראשונות של המדינה, לא יודע
שהמלחמה הייתה ארוכה וקשה, לא יודע שאחוז מהאוכלוסיה נהרג על
מנת להקים מדינה זו, וגם לא אכפת לו..."
שניהם, נאנחים בגעגועים על העבר ובתסכול על המצב הקיים, שקעו
במחשבותיהם שלהם לזמן מה. הנהג, ששמע קטעים מהשיחה שלהם, נאנח
אף הוא והעביר לתחנה אחרת ברדיו, שוקע במחשבות משלו גם כן.
במושבים מאחוריהם ישבו להן ארבע נשים שלא דיברו זו עם זו אלא
הסתכלו לכל עבר, שקועות במחשבות משלהן, ככל הנראה. מאחוריהן
ישבו שני בני נוער, משוחחים ביניהם בקול רם, תוך כדי צחקוקים
רועשים. לא היה אחד שלא שמע אותם או משוחחים או צוחקים. ממש
לידם עמדו שלושה גברים זקנים ושתי נשים זקנות קטנות, אוחזים
בחוזקה בעמודים, מבטיהם על שני הנערים הצעירים הישובים
והמרעישים. מיד לאחר שני הנערים ישבה אם, שהיא ככל הנראה עולה
מחבר העמים, עם בנה הקטן וניסתה להסביר לו דבר מה. כאשר מבטה
נפל על אחת הנשים הזקנות, היא מיד קמה ממקומה וביקשה מאחת מהן
לשבת במקומה על המושב הפנוי עתה, מרגיעה את בנה תוך כך שלא
ידאג, היות והיא תעמוד ממש לידו. האשה הזקנה, שזכתה מפי האם
לכינוי "סבתא" התיישבה ליד הילד הקטן והעירה כי הוא מתוק מאוד.
הילד שהבין את דבריה, חייך במבוכה, ואימו דרשה כי יודה ל"סבתא"
על דבריה הטובים. שתי הנשים החלו לנהל ביניהן שיחה בשפת אימן -
רוסית - ולספר על הערים מהן הן הגיעו ארצה, על החיים שהיו להן
בחו"ל ועל החיים שלהן עכשיו בארץ.
בטור הנגדי לכל האנשים המתוארים עד כה, ישבו אנשים במושבים
המיועדים ליחידים, שקועים במחשבותיהם היות ולא נשמעו קולות
דיבור מכיוונם. היו כאלה שקראו את העיתון של סוף השבוע, היו
שקראו ספר והיו שבהו מבעד לחלון המלא אדים. לידם ניצבים בעמידה
היו אנשים בגיל העמידה, נערה או שתיים וקצין מג"ב צעיר. במקום
המיועד לעגלת נכה, ניצבו שלושה גברים ובחורה צעירה במעיל לבן
קצר.
לאחר מספר דקות, האוטובוס נע למשך זמן קצר עד אשר הגיע לתחנה
נוספת ובה עלו עוד נוסעים: אשה עם שקיות עם קניות, בחורה צעירה
עם בריסטולים מגולגלים אשר נרטבו פה ושם וחייל טירון. רגעים
ספורים לאחר מכן עלה גם גבר בסוף שנות הארבעים שלו, עם קמטי
הבעה על פניו השזופים והקשים, ונעמד ליד אשה בשנות השלושים
המאוחרות לחייה אשר ניצבה ליד הדלת האחורית, אוחזת במעקה, תיקה
על כתפה. שתי הנשים המוזכרות לעיל התקדמו בתוך הצפיפות של
האוטובוס ולבסוף התמקמו ליד אלה שניצבו במקום המיועד לעגלת
הנכה.
תוך זמן קצר הגבר והאשה שניצבו ליד הדלת האחורית פתחו בשיחה,
אשר בהתחלה נראתה כשיחת נימוסין בלבד. כל מי שהיה מביט עליהם,
תוך זמן קצר מאוד היה מסב את מבטו הלאה מהם, היות והם היו
שניהם נטולים כל ייחוד שהוא. אך אם מישהו היה משהה את מבטו על
השניים קצת מעבר לזמן הקצר הדרוש על מנת להבחין בהם, היה רואה
כי השיחה לא הייתה רק שיחת נימוסין טיפוסית, אלא שהיה בה משהו
מעבר. או ליתר דיוק, הרבה מעבר לנימוס נטו. האשה הייתה בגובה
ממוצע ומטה, מלאה במקצת ולבושה בחצאית ארוכה מעוצבת אך במעט עם
ז'קט משובץ ותיק עור או דמוי-עור על כתפה הימנית. הגבר היה אף
הוא בגובה ממוצע, עם ז'קט זמש או עור חום ובידו הימנית תיק
גדול שמתוכו בצבצה ידית המטריה השחורה שלו.
השניים לא שוחחו ביניהם בעברית, אלא בשפה שנשמעה יותר כמו
ספרדית או, ליתר דיוק, איטלקית. אט אט קולותיהם נחלשו יותר
ויותר והיה קשה לשמוע את שיחתם לסובבים אותם, אשר כמעט במאה
אחוז, גם לא הבינו את שפתם. אך גם אלה שלא הבינו את שפתם, רק
על ידי הסתכלות עליהם, על התנהגותם היו יכולים לנחש כי נושא
השיחה נעם לשניהם והיה מאוד אינטימי. האשה הלא נאה וחסרת כל
ייחוד שהוא, חייכה בצורה מסתורית אשר האירה את פניה ואף גרמה
לה להיראות מעט נאה יותר. עיניה זהרו. הגבר היה חסר ייחוד גם
כן, אלא שהיה משהו כל כך שונה בפניו השזופות עם קמטי ההבעה
החזקים, אשר גרם לך להביט עליו רגע נוסף אחד ואולי אף עוד אחד.
היה ברור גם ממבנה גופו הרחב והמוצק כי הוא גבר חזק המשרה
ביטחון כלשהו.
השניים אחזו במוט אחד, ועל אף שהאוטובוס לא נע ולא זע, הם לא
טרחו לעזוב אותו או לשחרר אותו מאחיזתם ולו לרגע. בשלב מסוים
תוך כדי שיחתם הנעימה להם, ידו של הגבר עטפה את זו של האשה.
מבטיהם נפגשו במבט שהיה מובן להם בלבד, מבט רב משמעות, אשר
כאילו הותיר רק אותם בעולם בלי אף אחד אחר, וחיוך צדדי קישט את
פני האשה. הגבר חייך וקמטי ההבעה החזקים שלו כבר גם ככה, היו
בולטים אף יותר.
מישהו חד הבחנה, או סתם מישהו שהיה מתעניין בזוג הרגיל הזה,
היה מבחין כי לכל אחד מהם הייתה ענודה טבעת נישואין על ידיהן
השמאליות... אותן ידיים שלא אחזו במעקה באותה הנסיעה. מה
משמעות הדבר הזה? מה ניתן להסיק מהתנהגות כזאת של שני אנשים?
כמובן שעולה לראש מיד המחשבה שאולי הם בעל ואשה, אלא שזה די לא
סביר שהם יתנהגו בצורה המסוימת הזאת תוך כדי נסיעה תמימה
באוטובוס. אך הרי אנו לא יכולים לדעת דבר בוודאות במקרה שכזה.
מכל מקום, השניים המשיכו לפלרטט עוד זמן מה זה עם זו, כלומר,
במשך כל הזמן שהאוטובוס לא נע ולא זע, מלהיבים אחד את השנייה
ביום גשום וסגריר שכזה. כעת נקדים את המאוחר: לאחר שהאוטובוס
יצא מהקיפאון בו הוא היה נתון זמן רב, הזוג המפלרטט שלנו עמד
להיפרד, היות והאשה הייתה צריכה לרדת, ככל הנראה, מספר תחנות
לפני הגבר, וכך היה המצב, כאשר היא ירדה מהאוטובוס, והוא,
באיחור של מספר רגעים, החליט וירד אחריה. מיד לאחר מכן הוא
מיהר אחריה על המדרכה הרטובה, מתנגש באנשים, על מנת להשיג
אותה. כאשר הגיע אליה, ניתן היה להבחין מחלונות האוטובוס
החולף, כי ניסה לאחוז בכף ידה.
ובחזרה לאוטובוס הדומם. אותו קצין מג"ב צעיר, שאגב היה גם נאה
מאוד עם עיניים גדולות ויפהפיות, הניח את אותן עיניים יפות שלו
עתה על הבחורה הנאה עם הבריסטולים הרטובים. עיניהם נפגשו לרגע,
ואז היא הסיטה את עיניה ממנו, כאילו נבוכה, ושנייה לאחר מכן
השיבה אותן אליו, רק כדי לגלות שעיניו נחו עתה על הבחורה
הצעירה והנאה עם המעיל הלבן והקצר. באותו הרגע האוטובוס ממשיך
לנוע, עד אשר מגיע לתחנה נוספת ומעלה עוד נוסעים. אחת מאותם
נוסעים שעלו הייתה בחורה צעירה נמוכה, רזה וחסרת ייחוד גם כן.
עיניה נחו לרגע על קצין המג"ב הצעיר, אשר לפתע הסתובב אליה,
עיניהם נפגשו, וחיוך עלה על פני שניהם. מסתבר שהשניים הכירו זה
את זו עוד מתקופת ימי בית הספר שלהם.
"היי."
"היי."
"מה נשמע?"
"בסדר, סבבה, תודה. מה איתך?"
"וואלה, גם בסדר. כמו שאומרים: חיים." הם מחייכים עתה זה אל זו
שוב.
"הייתי בטוחה שכבר כולם השתחררו מהשכבה שלנו," מעירה הבחורה.
"אז הנה, את רואה שלא כולם."
"כן. אז מה, אתה במג"ב? יפה לך. אתה נהנה?"
"כן, תראי, כמו כולם."
עיניה סוקרות את פניו הגבריים, אם כי גם העדינים והנאים. קודם
עיניה נחות על שפתיו, אחרי כן על סנטרו שהיה מכוסה בשכבה דקיקה
של זיפים, לאחר מכן עיניה עולות אל אפו, לחייו ואז שבות אל
עיניו ועולות מעט אל מצחו ושיערו. הו, כמה שהוא היה נאה וגברי
עתה, וכמה שונה הוא ממה שזכרה היא מימי בית הספר. עיניו אף הן
סקרו את פניה, גופה ושבו אל עיניה. הוא התעניין בעיסוקיה עתה,
לאחר השחרור. ואגב, היכן היא שירתה? מתי היא השתחררה? האם היא
פגשה עוד חבר'ה מהשכבה שלהם? ואיפה היא אמרה שהיא עובדת
עכשיו?
בכל אותו הזמן, עיניו של גבר, שגובהו היה קצת מעל הגובה
הממוצע, היו ממוקדות על הזוג הנ"ל. מבטו עצוב ומלא מחשבה. נראה
כי הוא חושב על נושא רב משמעות עבורו. שיערו האפיר כבר, עיניו
כהות-בהירות, פניו חלקות, אם כי ניתן לזהות עליהן מעין כתמים
ורדרדים-אדמדמים-לבנבנים, אשר חוזרים על עצמם גם על כפות ידיו
הבהירות והגדולות. כל שאר אברי גופו היו מכוסים מפאת החורף,
ואולי אף מפאת הכתמים המשונים. האם יתכן כי אותו גבר חולה
באיזו מחלה שטרם נמצא לה מרפא? בתקווה, לא. אך לפי הבעת פניו
ומבטו העצובים, הנטייה היא יותר לכיוון החיובי, כי אכן הוא
חולה סופני.
מדי פעם ניתן היה להבחין במבטו המתנדנד בין הזוג המבוגר יותר
(האיטלקים) לבין הזוג הצעיר (הקצין וחברתו מימי בית הספר),
מבטו מצועף אף יותר. אם מישהו היה מתבונן בו ממבט קרוב יותר,
היה מבחין כי מדובר באדם אינטליגנטי ונעים הליכות. ושמשהו מאוד
רציני העסיק את מחשבותיו התועות.
בינתיים, הזוג הצעיר המשיך בשיחתו, ובה התגלה לקצין כי הבחורה
עובדת בחנות למוצרי חשמל, והוא ניסה למצוא ולברר דרכים בהן
יוכל לבצע רכישה משתלמת ושווה בחנות שלה. הבחורה עשתה כל
שבמאמציה על מנת להסביר לו כי מה שהוא רוצה לא ממש אפשרי, אך
היא יכולה להציע לו משהו חלופי. הוא לא הסכים. השיחה הפכה
מתוחה יותר ויותר... והאוטובוס התחיל מצליח לפלס דרכו בינות
לשאר כלי הרכב על הכביש החלק, עובר דרך התחנה המרכזית הישנה
ואז דרך התחנה החדשה וממשיך הלאה.
בתחנה המרכזית כמות נכבדת מנוסעי האוטובוס ירדה, ובמקומם עלתה
כמות נוספת של אנשים אחרים - כך ששיווי המשקל נשמר. בזמן
שהחבר'ה ירדו, התפנו מקומות ישיבה, ואלה שעמדו עד אז, מצאו
לעצמם מקומות ישיבה. הבחורה שהקצין שוחח עמה, התיישבה במושב
המיועד לאדם אחד, כך שהקצין המשיך לעמוד על ידה ולנסות לשכנע
אותה לעשות לו את ההנחה בה חפץ... הזוג האיטלקי שלנו לא נע ולא
זע, כאילו היו הם היחידים בעולם, והם נותרו עומדים במקומם ליד
הדלת האחורית של האוטובוס, מחייכים בחולמניות זה אל זו. מדי
פעם, ידו של הגבר המחוספס הונחה על גבה של האשה... הבחורה עם
הבריסטולים מצאה מקום במושב הראשון מצד שמאל בחלק האחורי של
האוטובוס והבחורה עם המעיל הלבן הקצר התיישבה במושב הראשון של
החלק האחורי של האוטובוס, מצד ימין, ליד הדלת, עיניה תועות
מפעם לפעם לעבר זוג האיטלקים. הגבר עם המבט התוהה והסימנים על
הפנים, ירד בתחנה הנ"ל.
לאחר מכן הנוסעים שעלו לאוטובוס זה עתה החלו עושים דרכם לעבר
המקומות הפנויים הבודדים שנותרו, אלה שלא מצאו מקומות, נעמדו.
בחור צעיר ששערו הארוך יחסית היה אסוף ב"חצי קוקו" נעמד בסמוך
לזוג האיטלקים ליד הדלת האחורית, מביט עליהם מפעם לפעם. עורו
היה שזוף, ממה שניתן היה להבחין מפניו הנאות, היות ושאר חלקי
גופו כוסו בבגדי החורף שלו. היו לו עיניים גדולות
חומות-בהירות-כהות ובשלב מסוים הן מצאו את דרכן אל הבחורה
הצעירה עם המעיל הלבן הקצר שישבה ממש מולו. עיניו התעכבו על
פניה במשך כמה רגעים, לא משות מהן. נראה היה כי הבחורה כלל לא
מודעת לכך, היות והייתה שקועה בצפייה מבעד לחלון.
עיניו העקשניות של הבחור הנאה, לאחר שתעו אנה ואנה בין נוסעות
האוטובוס במקומות האחוריים, שבו אל הבחורה הזאת. בשלב מסוים
היא הישירה אליו מבט - נראה היה כי סוף כל סוף הבחינה בו -
ולאיזה רגע מבטיהם נפגשו במעין עוצמה שאף אחד מהם לא ציפה לה.
היא הסיטה את מבטה ממנו, ולאחר מספר רגעים כאשר השיבה אותו
אליו, גילתה כי מבטו עדיין ממוקד עליה. נבוכה, הסיטה את מבטה
פעם נוספת. הוא המשיך להתבונן בה, ניכר על פניו כי אהב את אשר
ראה.
האוטובוס המשיך לנוע, היא הגניבה לעברו מספר מבטים מדי פעם...
גורמת לו לחייך אליה. היא השיבה לו חיוך נבוך משהו, ומיהרה
להסיט את מבטה שוב. הוא הביט בה במבט תוהה, מתחנן מעט, ממתין
לתגובה חיובית כלשהי ממנה, אלא שהיא לא באה. האוטובוס עצר
בתחנה, והבחור הנאה ירד, מצוברח כמו גם הבחורה עצמה, אשר לבה
החמיץ פעימה ביודעה כי החמיצה זה עתה הזדמנות... בהמשך, הזוג
האיטלקי שלנו יורד מהאוטובוס תוך החלפת פלירטים ביניהם, תחנה
לאחר מכן יורדת הבחורה עם המעיל הלבן הקצר, מלאת מחשבות על
אודות הבחור שזה עתה פספסה, היות וכבר היה לה מישהו, והקצין
והבחורה ירדו שתי תחנות אחריה ואז גם הגשם הפסיק לרדת וניתן
היה להבחין בקרן שמש חביבה שבישרה על המשך יום נפלא. האוטובוס
המשיך בדרכו, מאחד בין אנשים וחווה דרמות על במתו.