למחרת בבוקר הקפדתי שוב לקום בשעה מוקדמת. בסיבוב הרגיל עם
הכלב, עצרתי ליד המכולת שמעולם לא הכירה אותי בשעות כאלו,
וקניתי עיתון. החלום שלי, של בוקר רגיל ושלו, שמתחיל בכוס קפה
ועיתון, עמד להתגשם. מייד כשעליתי הביתה, תוך כדי הרתחת מים
לקפה, התחלתי לעלעל בעיתון. ידעתי שזה יופיע בעמודים האחרונים
יחסית. אמנם בתקופה האחרונה, עייפה הארץ ותושביה ממקרי האלימות
שגעו בה, אך בימים האחרונים לא היו יותר מדי כאלה ולכן תיארתי
לעצמי, שאין סיכוי שכתבה או רשימה כזו תתפוס ולו ריבוע קטן
באחד העמודים הראשונים, או חלילה בעמוד הראשי. שני עמודים לפני
הסוף, במקום טוב באמצע, כותרת שחורה, די סטנדרטית - "קשיש הוכה
על ידי אלמונים: קשיש נמצא מוטל לאחר שהוכה על ידי אלמונים
בבקבוק זכוכית" של מיץ תפוזים חייכתי לעצמי בזדוניות שהפחידה
אותי. המקרה תואר רק בכמה מילים, חסרות כל צבע ומשמעות- מקום
האירוע, השעה המשוערת שבה הוא התרחש, העובדה שהקשיש לא נשדד.
בכל יום אחר בו הייתי קוראת ידיעה כזו, בשעת צהריים סביר
להניח, כי זו השעה שבה מזדמן העיתון לידי, הייתי מצקצקת בלשוני
ונושמת עמוקות.
יום קודם לכן התעוררתי בשעה חמש לפנות בוקר. השעה הייתה מאד לא
אופיינית לי. בפרט במצב העייפות, הלאות, יש לומר, שליוותה אותי
בסיומו של שבוע מפרך, מלא לחצים ומעט שעות שינה. ובפתחו של
שבוע חדש, המבטיח עוד מאותו הדבר. בטיול הבוקר שלי עם הכלב,
בהיתי באנשים מסביב, שפסעו ברחוב, לבושים, ערוכים ומוכנים
לשבוע חדש. ניסיתי לדמיין לאן כל אחד מהם הולך, בכמה מרץ מתחיל
היום שלהם והאמת שהייתי די המומה מהופעתם ברחוב בשעה כה
מוקדמת. דמיינתי לעצמי לפני כמה זמן האישה שפסעה מולי, לבושה
למישעי, מהודרת, התעוררה, כמה זמן לקח לה להתלבט אם לקום
מהמיטה או להמשיך ולסחוב את עייפות הלילה. ליד בית הכנסת
הגדול, מאחורי השיחים, הבחנתי באיש זקן, שמשעין את אופניו
עליהם ומרים בקבוקי זכוכית מהרצפה. ניכר היה שהוא שקוע בחיפוש
ואיסוף הבקבוקים. כמו כל אדם, כך נראה לי, שמטייל לו על פני
כדור הארץ, המחשבה על אדם זקן שאוסף בקבוקים כדי להשלים את
הפנסייה שלו, העבירה בי חמלה וצער. במרחק של כמה פסיעות, במרכז
הדשא, נתקלתי בבקבוק, שמאחר שהיה רחוק מהמדרכה, הזקן פיספס
אותו.
האמת שזיהיתי את פניו מייד. שמו קפץ לראשי, ללא כל קושי חרף
השנים הרבות שעברו. חיים היה השרת בבית הספר היסודי, בו למדתי.
הוא היה בחור חייכן למדי, עוד אז היה נראה לי זקן והקמטים
בפניו העידו על שנים רבות וניסיון חיים. אחותי הקטנה היתה אז
בת 5 בערך, והתחילה לגלות את רזי העולם, במשחקי תפקיד כמו מורה
ותלמידה, בהם כבר הייתי מיומנת מ"שיעורי אחר-הצהריים" בכיתתה.
אחותי נהנתה ללמד אותי כל מיני דברים משונים, מלאי סדר והיגיון
של ילדה בת חמש, תוך שהיא מקשקשת לי אותם על הלוח מורה הקטן
שלה ומפצירה בי להעתיק מהלוח. מאחר ואני הייתי התלמידה הראשית
והיחידה בכיתתה, לקחתי על עצמי, בטבעיות רבה, להשיג למורה
גירים חדשים ואפילו צבעוניים. סמכתי על חיים, השרת החייכן,
שתמיד ליטף את ראשי, שאל אם הכל בסדר, והפציר בי לא להתבייש
לבקש כל דבר. אחרי שבוע שנדנדתי לחיים, כדי להשיג חבילת גירים
למורתי-אחותי, בתום יום לימודים, כשבית הספר כבר התרוקן, פסעתי
אחריו לחדר-מחסן שלו. חיים סגר מאחורינו את הדלת, ניגש לקצה
החדר והוציא חבילת גירים קטנה. קטנה למדי, יש לציין. הוא חייך
כשהניח אותה על השולחן לידי ואני חייכתי בחזרה ומילמלתי תודה.
ואז הוא ניגש וחיבק אותי, הייתי די המומה, אבל הרגשתי שאני
חייבת להוקיר לו תודה, על המתנה הנדיבה-לא נדיבה, והנחתי את
זרועותי הרפות על גבו. ריח זיעה נדף מבגדיו ואני הרגשתי איך
חיים החייכן מצמיד את גופי הקטן אליו. מצמיד ולוחץ. כדור של אש
בער בחזה שלי ואולי שרף את חיים בבטן, כי באופן לא צפוי הוא
הניח לי. אני זוכרת ששנייה לפני שיצאתי מהחדר חטפתי את הגירים
מהשולחן. מחשבה בהירה עברה לי בראש- את אלה, הרווחתי. חזרתי
הביתה, מלאת חלחלה, בושה ופחד לא מוגדר. משום מה היה לי ברור,
שאסור בשום אופן שאף אחד ידע או ירגיש את מה שקרה מאחורי הדלת
של המחסן המעופש. מה שעשיתי כדי להשיג את הגירים הארורים האלו,
יישאר בסוד, לנצח. כשנתתי לאמא את הגירים, היא נישקה אותי
והודתה בשם אחותי הקטנה, שכבר חיכתה לי בחדר ליום לימודים
מפרך.
כשחלפתי על פני בקבוק הזכוכית על הדשא, חשבתי שאולי רק מנומס
שארים אותו ואתן לקשיש באופניים, שעכשיו התקדם לפתח בית הכנסת.
שלושה צעדים אחרי הבקבוק נעצרתי וחזרתי, השתהיתי עוד שנייה,
כשהבקבוק לרגליי. חיים עמד עם הגב אלי, שוב משעין את האופניים,
הפעם על קיר בית הכנסת. הבקבוק נשמט מידי והכלב שלי קפץ בבהלה
שנייה אחרי שחיים כבר שכב על הרצפה. הדם שלו אפילו לא צמרר
אותי. במיומנות של רוצח שכיר ותיק, הסתובבתי מייד. וכשגבי
מופנה אליו- ראיה בדויה לזה שלא יכולתי לראות אותו שרוע על
הארץ, התרחקתי במהירות לפני שעוד מישהו יעבור שם ברחוב. בכניסה
לחדר המדרגות המוביל לדירתי, תקפה אותי בהלה ומייד הרגעתי את
עצמי שמאד בקרוב ימצאו אותו ויטפלו בו, אם לא כבר. אחרי הכל
הוא נמצא בפתח בית הכנסת הגדול.
בכל מקרה היה לי ברור שבחיים, אף אחד לא יאמין לי שקמתי הבוקר
כל כך מוקדם.