כשהייתי בת חמש בערך, חזרתי יום אחד מהגן הביתה. הדרך הייתה
קצרה יחסית, אבל לא כל כך עבור ילדה עם רגליים קטנות. זה היה
יום סתווי, השמש זרחה ובאוויר אפשר היה להריח את החורף כמו
תבשיל טעים מחלון השכנה או מנגל מחצר קרובה. היה משהו נקי
באוויר, חדש. כאילו אין זיהום אוויר, כאילו הרוח באה ובעדינות
תקיפה מנקה את העולם, או לפחות את הרחוב מכל הלכלוך הקיים בו.
הגשם הראשון עדיין לא ירד, אבל היה די ברור שהעולם מכין את
עצמו לקראתו ושכשהוא יבוא הניקיון יושלם.
הדרך המוכרת מהגן הביתה הייתה נעימה ושלווה מתמיד, לרגע היה
נדמה לי שראיתי את הציפור הזאת שהגננת סיפרה לנו עליה, נו, זאת
שמביאה את החורף - נחמיאלי, נחני, נו... נחניאלי. עצרתי לרגע
כדי להביט בה, השיר אומר שהוא לא מנתר, לא קופץ, רק רץ רץ רץ
ואני עמדתי בסבלנות רבה וחיכיתי. הוא עמד לו והביט סביב, לרגע
היה נראה אפילו שהוא מסתכל עלי. ניסיתי לעמוד בלי לזוז בכלל
ורק לנשום בשקט בשקט, אבל בדיוק אז התחילה לגרד לי הרגל.
ניסיתי להתאפק, כיווצתי את כל השרירים בגוף, בשקט בשקט, רק כדי
שהגירוד יעבור ואני לא אצטרך לזוז. ואז התחיל לגרד לי הגב,
ניסיתי לזוז תנועות קלות ועדינות כדי שאולי החולצה תגרד לי
ת'גב. הנחניאלי עדיין עמד שם, אני חושבת שהוא הסתכל עלי וניסה
גם לא לזוז, כאילו מחכה לראות מה אני יודעת לעשות. אולי גם
הגננת שלו לימדה אותו שיר על בני אדם. אחרי שתי שניות שנראו לי
כמו נצח, התייאשתי, התחלתי לקפוץ ולגרד בבת אחת את כל הגוף,
הכל גירד לי, כשסובבתי את הראש לאיפה שהנחניאלי עמד לפני
שנייה, הוא כבר לא היה שם. השתהתי עוד רגע והתחלתי לדלג הביתה
כשאני מפזמת את מה שאני זוכרת מהשיר על הנחניאלי.
טיפסתי על חומת האבן שהקיפה את חצר ביתי, דילגתי על שלוש
המדרגות שמובילות אל דלת הכניסה, שהייתה כמו תמיד פתוחה לרווחה
ונכנסתי הביתה. מתחת לקולב המעילים, ליד הדלת, היה זרוק די
כרגיל הילקוט של אחי. ליטפתי אותו כשעברתי לכיוון הסלון וחשבתי
שבסוף השנה הזו  יקנו גם לי ילקוט כזה וגם אני אלך לבית הספר.
המחשבה הזו ריגשה אותי מאד. אחי ישב בסלון וראה טלוויזיה, ברקע
שמעתי את הרדיו מהמטבח מדבר כל מיני דיבורים של מבוגרים, הקול
של הקריין היה רציני וחשוב כזה ועורר בי צמרמורת קצת. בכוונה
עברתי למטבח מלפני הטלוויזיה ואפילו השתהתי קצת ליד, אחי צעק
עלי לזוז ואני בתנועת גוף מתגרה, עשיתי כאילו אני עוד יעמוד
שם, כדי להציק. אמא! אחי מייד צרח ואני רצתי לכיוון המטבח -
לאמא. הבית הריח מארוחת הצהריים שהתבשלה והרדיו התחיל לנגן
איזה שיר. אמא שלי עמדה במטבח, רכונה מעל הכיור, מזמזמת לעצמה.
כשהיא שמעה את צעדיי היא הסתובבה אלי וחייכה. ואז ראיתי את זה,
אני חושבת שבפעם הראשונה, אני כמעט בטוחה שמקודם זה לא היה שם.
מסביב לאמא שלי, סתומרת מסביב לגוף שלה, היה מין קרום כזה,
שקוף וקצת לבן. נבהלתי, אבל כל השאר נראה כרגיל, אז לא רציתי
שיחשבו שהשתגעתי או משהו. ניגשתי אליה ונישקתי אותה, היא
החזירה לי נשיקה וחיבוק, ואחר כך ליטפה את השיער שלי בידה.
ליטפתי את היד של אמא, כדי לבדוק בשקט, בלי שיפריעו לי, מה זה
הקרום הזה. זה הרגיש כמו עור רגיל, אבל ראיתי שאני בעצם לא ממש
נוגעת לה בעור האמיתי וגם כשאני לוחצת על הקרום, אני בעצם לא
מצליחה לגעת בה. הדבר הזה הפריד בינינו.
אחרי ארוחת הצהריים הלכתי לשחק קצת בחדר, שמעתי את אמא שוטפת
את הכלים, ואחר כך מכבה את הרדיו והולכת לחדרה, לישון צהריים,
כמו בכל יום אחר.
כל הצהריים דיברתי עם חפצי, הבובה שלי, על זה שהיא צריכה
להתנהג כבר כמו ילדה גדולה ולא לצפות שכל דבר אמא תעשה בשבילה.
האמת שזה היה לי קצת מוזר לדבר איתה על זה, כי היא בסך הכל,
הייתה בת שנה וחשבתי שזה אולי עוד מוקדם מידי להגיד לה את זה.
אבל בכל זאת אמרתי. תוך כדי המשחק עם חפצי הרגשתי שהגב שלי
נהייה יותר ויותר קשה ושכאילו צומחת לו תוספת. זה התחיל מכדור
קטן, כמו תפוח-אדמה ואחריו נהיו עוד ועוד תפוחי אדמה מוזרים
כאלה, קשים ולא נעימים. ליטפתי את הגב שלי עם שתי הידיים
מלמעלה, מהצדדים, מלמטה. הוא היה קשה כזה, אבל את התפוחי אדמה
שצמחו לא ממש הרגשתי ביד.
בערב כשישבנו לאכול ארוחת ערב, בחנתי שוב ושוב את אמא, הקרום
רק גדל סביבה, או שאמא קטנה בתוכו, אני לא בטוחה. וככל שיותר
ראיתי את זה הגב שלי התמלא יותר ויותר תפוחי אדמה כבדים
וקשים.
למחרת בבוקר קמתי מהר מהמיטה, התרחצתי מהר, התלבשתי מהר, עשיתי
הכל מהר, שלא כמו בדרך כלל ואפילו הייתי מוכנה עוד לפני שאמא
באה לזרז אותי, כמו תמיד. הגענו לגן מוקדם ואני נפרדתי מאמא
בנשיקה ונכנסתי פנימה, אבל איך שהיא הלכה חזרתי להעמד בדלת
הכניסה. בחנתי טוב טוב כל אמא שהגיעה, בדקתי אם גם להן יש קרום
כזה. לא ראיתי כלום, כולן נראו לי אמהות רגילות לגמרי, שהגוף
שלהן נגמר בעור ואין עוד שום דבר מסביב. אחר כך כל היום, בדקתי
גבים של כל הילדים בגן. בשל כמה אפילו נגעתי, כדי להרגיש את
מידת הקושי. כלום. לכולם היה גב רגיל, לא קשה מדי, ולא רך מדי,
ובטח שלא מלא בתפוחי אדמה.
בצהריים כשהגעתי הביתה, אבא עמד במטבח ושקד על ארוחת הצהריים.
שמחתי מאד לראות את אבא סתם כך באמצע היום ואחרי חיבוק דוב
ונשיקה גדולה, לא יכולתי להתאפק, אפילו שלא רציתי שייעלב
ושאלתי איפה אמא.
ואז אבא בישר לי שנולדה לי אחות קטנה.