בשבוע שעבר, באיזה בוקר לחוץ במיוחד בעבודה צלצל הטלפון במשרד
שלי בפעם המיליון, תוך כדי שהושטתי את היד אליו הספקתי לקלוט
שהשעה כבר תשע וחמישים ושיש לי עוד עשר דקות עד לישיבה הבאה
ועוד לפחות עשרים מטלות להספיק עד אז. בצד השני של הקו היתה
גלית, מישהי שעובדת איתי ולאחרונה התחלנו להדק קצת את הקשר
בינינו. מפתיע כמה אנשים יש מסביב כשאת אינך.
אחרי המשפט הראשון שהיה כצפוי בעינייני עבודה, היא שאלה אותי
מי הצליח כבר לעצבן אותי כל כך מוקדם על הבוקר. בהחלטה של רגע
החלטתי שאת השיחה הזו אני עושה בנינוחות. התיישבתי על הכיסא,
הדלקתי סיגרייה ופתרתי אותה בתשובה לשאלתה במשפט סתום, כי ממש
לא היה לי כוח להרחיב ולספר את כל תלאות הבוקר הזה. גלית שאלה
אם אני עושה דימיון מודרך לפעמים ואני בתגובה אוטומטית נשענתי
אחורה, התרווחתי בכיסא כאילו שממש עכשיו היא מתכוונת לעשות לי
הרפייה טלפונית. "תדמייני את הכעס הזה, את הלחץ שאת מרגישה
עכשיו בתור כדור" היא אמרה לי, עכשיו רק נשאר לי לבחור גודל
וצבע לכדור הזה ואז היא הוסיפה "תדמייני שאת זורקת אותו החוצה
ממך וגורמת לו להתפוגג". זה הצחיק אותי כי פתאום יכולתי לדמיין
את הגוף שלי מלא בכדורים, בכל מיני צבעים וגדלים שעשויים מכל
מיני חומרים. "יש לך מושג כמה כדורים יכולים להתחיל לעוף מהגוף
שלי?" שאלתי אותה ושתינו צחקנו.
בדימיון שלי הגוף שלי מלא בכדורים, יכול להיות שבין כל הכדורים
האלה שוכבים להם כדורי קלקר קטנים ולבנבנים, שכל תפקידם הוא
להיות רקע לכדורים האחרים, ואולי הם אלו שמרככים את המצע הזה,
שעוזרים לכדורים האחרים לזוז לכל מיני כיוונים. בהתחשב במצב של
אותו הרגע, במצב רוח, במזג האוויר.
בימים האחרונים עולים בי כמה כדורים ששייכים אליך. הכדור
האחרון, מהיום בלילה. תמונה הזוייה שלך איתה במכונית שלך, אתן
מתנשקות ואת בכלל לא זוכרת אותי. תחושה של לחי בוערת מסטירה
מפתיעה או צפוייה וזיכרון שלי - אני מפשפשת באי-מייל שלך
ומוצאת את המייל ששלחת לה. זה שהפליל אותך וגילה לי את כל
הסיפור. הבושה שהרגשתי על האובססיביות שגרמה לי לחטט לך בדברים
האינטימיים ביותר של חייך - במיילים שלך. העלבון שהתחיל מבצבץ
במסווה של גולה קטנה וחנוקה בגרון שלי והפך לכדור אש של כעס
וחימה באיזור הבטן.
הכדור הזה הוא בצבע חום-אפרפר, בגודל של כדורסל בערך, החומר לא
ממש ברור לי, אבל הוא מהסוג הזה שנזרק על הרצפה ואולי מספיק
לקפץ בכבדות איזה פעם או פעמיים לפני שהוא שוקע לתוכה.
אני לוקחת את הכדור הזה, מתבוננת בו לשנייה וזורקת אותו הכי
רחוק שאני יכולה. בתנועה של כדורסלן מיומן, לתוך העלטה החשוכה.
אני לא ממשיכה לבחון בעיניי את המסלול שעושה הכדור והאם הוא
קלע לאיזה סל דימיוני. אני יודעת שזה לא הסוף, הכדור הזה עוד
יחזור אלי, אבל אני אדע מה לעשות בו. אני שומעת אותו מקפץ
בכבדות לתוך הרקע הלילי השחור. הוא נעלם.
תחושה נקייה מציפה אותי ואני מרגישה את השקט שלי חוזר אלי אט
אט. הלב שלי שעד לפני שנייה קרס מהכובד של הכדור חוזר לפעול.
אני יכולה לשמוע את הפעימות שלו הופכות לקצובות, טיבעיות.
הנשימה שלי שחרקה עד עכשיו, חוזרת אלי נקייה, עדינה, מלטפת את
הריאות שלי, את חלל הבטן. עושה את דרכה בין כל הכדורים, מלטפת
את כדורי הקלקר ומעיפה אותם בשובבות.
כדור אחר, המוכר יותר כגוש מתיישב לי בגרון, מפלס המים בעיניים
שלי עולה ומציף אותן לדמעות. הדמעות שלי הן לא כדורים, אבל גם
הן עגולות. שקופות וזכות הן עושות את דרכן מעיניי דרך הלחיים
שלי. דמעה אחת נשבית בין השפתיים שלי. היא מלוחה.