[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בת שלמה
/
פלגיאט

יונתן הסיר את הקסדה וירד מהאופניים. מוסיקה קלאסית לא רגועה
עלתה מן החנות הזעירה של יעקב, מתקן האופניים.
זה שהקסדה נראית מרופטת, זה לא מפליא, כשיונתן מצא אותה לפני
כשנה כבר היתה משומשת ושרוטה, אבל מה זה חשוב? היא שלמה
ותקינה. השלדה, לעומת זאת,  לגמרי עקומה. ככה יעקב אמר.
"אבל אם אתה משאיר אותם כאן ונשאר לעזור לי בחנות, תקבל בסוף
החופש חדשים."

"מוצא חן?" שאל יעקב אחר כך.
הצלילים מילאו את החלל כמו מים.
"ממש ממש יפה." יונתן נגע במסגרת האופניים, אדומה-שחורה מבהיקה
וחלקה כאילו נוצקה מפלסטיק.
"זה הקרם דה לה קרם." אמר יעקב "מוצרט. הרקוויאם. זו היצירה
היחידה שהושלמה בידי אחרים."
"שמעתי על זה." אמר יונתן "ראיתי את 'אמדאוס'. מוצרט האמין
שהרקוויאם הוא תפילת אשכבה לו עצמו, והאיש שהזמין את הרקוויאם,
נשלח משמיים. האמת היתה שהאיש ההוא שמר על חשאיות, כיוון שרצה
להציג את היצירה כאילו היא שלו."
"הסרט לא מדויק," אמר יעקב וחייך "אבל מזכיר את המציאות."





"אז מה, בא לך לנסוע עכשיו?" שאל יעקב כמה ימים לאחר מכן.
יונתן סידר את זוגות האופניים לתיקון בפינת החנות. "לנסיעת
ניסיון. תחזיר לי מחר בבוקר."
יונתן חבש את הקסדה, אבל יעקב הסיר אותה מראשו וניגש לחלקה
האחורי של החנות. כשחזר ראה יונתן שנוספו לה מגני עיניים.
"הרכבתי לה גם אוזניות. תוכל להמשיך ולשמוע את מוצרט כשתרכב.
את שם היצירה תוכל לראות על מגני העיניים. אפשר לשמוע בה רק
יצירות של מוצרט, זה נהדר לפגוש את מוצרט כשאתה עושה משהו שאתה
אוהב."
יונתן התבייש לספר שצלילי הרקוויאם המתרוממים לאינסוף נשארו
מחוץ לאוזן התיכונה שלו. היה בהם משהו מרתיע.

השעה שש לפנות ערב היתה מוארת ובהירה, אבל מאחורי מגני העיניים
הכחלחלים הואפלה החנות. הצלילים מילאו את החלל. יונתן חש חסר
משקל. רק מאמץ קטנטן דרוש לו כדי לצוף ולהתרומם על גלי הקול.
כרגע הוא נמצא בקרקעית.

"סע." אמר יעקב. קולו נשמע אחרת באוזניות.
"האוזניות לא מפריעות בנהיגה?" צעק יונתן כשיצא מפתח החנות.
"לא האוזניות האלה." יעקב צחק. "הן עוצבו במיוחד לנוסעים."

הוא רכב בשדרה לכיוון הכביש הראשי. בבית האחרון בשדרה גר אסף,
שעמד עכשיו ליד האופניים שלו וחיכה ליונתן.
"סחתין על האופניים, יוני, חדשים?"
"היי, אסף." לחש. כנראה שבקסדה היה מגבר, כי אסף שמע אותו,
והוא שמע את תשובתו, אבל הוא לא יכול היה לדעת אם אסף שומע את
הצלילים שהתנגנו מאחורי אוזניו.
"מה אתה שומע?" שאל אסף.
צלילי הרקוויאם התחלפו בצלילים אחרים. על מגני העיניים ריצדו
האותיות, שקופות למחצה.
"מוסיקת לילה זעירה."

מניפת-האפשרויות היתה עצומה, אבל לא בלתי מוגבלת. הנגן שהותקן
בקסדה הדהד בתשובה לקולו של יונתן - לאחר שזמזם את צלילי
הפתיחה יכול היה לשמוע כל יצירה שירצה, בתנאי שהיא של מוצרט,
ובתנאי שהיא מוכרת לו. לאחר כמה ימים אצל יעקב בחנות לא היתה
לתנאי השני כל משמעות - יונתן הכיר כמעט את כל היצירות
הידועות, אם כי לא תמיד זכר את שמותיהן.
יונתן דיווש במרץ. אוקיינוס האוויר הקיף אותו, קצת כחלחל יותר
מהרגיל, אבל רגיל ומוזר כמו תמיד.
"אני חושב שזה קורה שוב, אסף."  
"כנראה."

אם אסף עונה כך, כנראה ש"זה" קורה שוב.
גם יונתן לא זכר בדיוק מתי "זה" התחיל לקרות, לפני שנה אולי.
המסעות הקודמים נחקקו בזיכרונו, אבל הדרך אליהם ובחזרה היתה
חטופה, אם כי, נזכר יונתן ברתיעת-פתאום, יתכן שלוותה תמיד
בצלילי מוסיקה?

שיבושי הזיכרון של אסף היו חמורים יותר. מעולם לא זכר לאחר
מעשה את העוקץ המשונה שבהרפתקאותיהם, את חוסר ההיגיון, שהעביר
אותם אחורה בזמן אל ספינתו של קולומבוס, או אל המשט החגיגי על
סיפון היאכטה הקיסרית בטכס חנוכתה של תעלת סואץ.

אסף, שזיכרונו התערבב בשכחה, נכשל לעיתים בפליטות פה מצחיקות.
כמו באותה פעם בבית הספר, כשהמורה הזכירה את סגירת התעלה לאחר
מלחמת ששת הימים, ואסף פלט לפתע: "יוני ואני היינו שם." ובאותה
נשימה מיהר להתעשת: "במלחמה, אני מתכוון, זאת אומרת הדוד שלי
והסבא של יוני השתתפו בצליחת התעלה במלחמת יום כיפור."
גשרים הונחו ומחסומים הורדו על תעלות זיכרונו של אסף. יונתן
ידע שאין כאן "שקר" של ממש, אלא מעין ניסיון צליחה של מציאות
בלתי נתפשת.
גם יונתן, שזכר יותר אבל שתק, התקשה להכיל את הרפתקאותיהם. זה
תמיד קרה באמצע היום. רשת ענקים היתה מושלכת לעברם, וללא אזהרה
מוקדמת היו שניהם נמשים מבוץ הקרקעית של המציאות ומוטחים לכאן
ולשם, אל זמנים ומקומות שונים, במשחק כסאות מוסיקליים שמשמעותו
חמקה מהם.
יונתן חשב על שולחן האוכל בביתו, המכוסה מפת תחרה. דרך החורים
במפה התגלה משטח עץ חום. כשנשאבו מהמציאות, נפלו שניהם לאחד
החורים הרקומים. יריעת כותנה לבנה ורכה כיסתה את משטח העץ
החשוף והקשה של האמת.
הוא ידע שזו אמת גם כשפעם, על חוף ים נקי מאדם, ראו את שברי
פסל החירות. ראשה העצום של ליידי ליברטי וזרועה המונפת למעלה
בצבצו מהחול.
"תתעורר, יוני." אסף טלטל את כתפו "סך הכל סרט, מה אתה בוכה?"

יונתן נגע בזווית העין. היתה שם דמעה, לא משהו שאסף יוכל
להבחין בו. זוהי ידיעת האמת.

ותמיד כששב היה יונתן מוצא את עצמו בעיצומה של פעילות היומיום.

כשחזרו מסיפון ה"סנטה מאריה" בפיקודו של קולומבוס, עמד יונתן
בשער של מגרש הכדורגל בבית הספר וזינק אל הכדור כממשיך את אותה
קפיצה, שהחל בה רק לפני כמה שניות, מהסיפון אל המים הסוערים.
"עכשיו!" צרח אסף באוזניו. רוח עזה ניפחה את המפרשים. יונתן
כמעט ולא שמע את דבריו. פניו של אסף היו אדומים ומעוותים
מהתרגשות וגידי צווארו מתוחים. "קפוץ עכשיו, יוני, או שניתקע
פה לתמיד."
ויונתן קפץ למים ולא ראה את אסף קופץ אחריו, אבל עצר את בעיטת
האדירים שנשלחה מרגלו של אסף אל השער. הוא הביט היישר בעיניו.

הם היו שם יחד.
חצי שעה לאחר מכן, בתווך הסמיך של זיעת בנים במלתחות, ראה
יונתן את אסף. חף מזיכרון הוא חייך אליו:
"שיחקת אותה, יוני, כל הכבוד."

הם חצו את הכביש הראשי.יונתן נסע לפנים, ואסף, כעשרה מטרים
מאחור. יונתן הציץ בשעון. הם רכבו כשעתיים. השעה היתה שמונה,
אבל עתה היו השמיים מוארים, והרחובות ריקים.
"אנחנו נכנסים לאזור זמן שונה." אמר אסף בשקט מאחוריו. עשרת
המטרים שנמתחו בין שני זוגות האופניים לא עמעמו את קולו. הוא
נשמע מאחורי כתפו של יונתן.
"אתה זוכר, יוני?"

עכשיו היה על מי לסמוך.
זה היה "אסף של המסעות". המסעות הקודמים קופלו בקפידה והונחו
על מדפי זיכרונו.
כאשר שהו שניהם באותה מציאות נפרדת של מסעות, תמיד זכר הכל,
ולעולם לא היה מחייך אל יונתן את אותו חיוך הופך קיבה, תם וחף
מידיעה.
"חזרנו." אמר אסף "כבר היינו כאן פעם. זו וינה."
"פעם." חשב יונתן "פעם הוא מקום אחר או זמן אחר, מאוחר יותר
הוא מוקדם יותר וכך הם מעורבלים זה בזה."

הם עמדו על גבול היער. מעבר לו נפרשו גנים ובמרכזם ארמון. הם
קשרו את האופניים לעץ. הגנים שקקו אדם. מרכבות חנו בשביל,
ונוסעיהם עשו את דרכם פנימה, אל הארמון.

"איך קוראים לכם?" ילד בן חמש או שש במעיל ירוק ורקום עמד
בדרכם. הוא הביט באופניים בסקרנות.
"יונתן ו..."
"מריאנכן!" הילד קטע את דבריהם וקרא לילדה בהירת שיער, שעמדה
לא הרחק משם. היא נראתה כבת גילו. יונתן חשב שהיא ודאי מעט
מבוגרת יותר, היתה לה נוכחות שוררת ומבט כחול עז. "תראי, זה
סוס... סוס גלגלים."
מריאנכן גיחכה ומיהרה להסתתר מאחורי שיח, אוספת תחתיה את שולי
השמלה הרחבים בישיבה שפופה.
"איפה את?" קרא הילד. תשומת לבו הופנתה מיד מנוכחות הזרים אל
היעדרה של חברתו.
מאחורי השיח חייכה מריאנכן אל אסף ויונתן בביטחון שלא יסגירו
אותה.
"מריאנכן!"
היא חתמה שפתיים באכזריות ילדותית ולא השיבה לו.
"מריאנכן, מאריה אנטוניה," הוא בכה ופכר אצבעות ביאוש."איפה
את?"
"וולפרל, וולפרל, עשר אצבעות באף." הקניטה אותו ממחבואה.
"מריאנכן, אני צריך לנגן." הוא החל לרוץ לכיוון הארמון, מעד
בשורש עץ והשתטח על האדמה.
מריאנכן התרוממה בקלילות מן הישיבה השפופה.
"נפלת, וולפרל? אני רוצה לראות את האצבעות שלך." היא מיהרה
להוציא מכיס שמלתה צרור עטוף במפית.
"רוצה לחם, וולפרל?" היא קילפה את מעטפת הבד והוציאה פרוסת
עוגה עבה.
"היי, זו עוגת צימוקים, שכחתי שלקחתי לפיקניק שלנו."
וולפרל הושיט אצבעות שוקקות לעוגה.
"אם אין לחם, אכלו עוגות!" אמר יונתן בשקט.
הילדה הביטה בו, נפעמת.
S'ils n'ont pas de pain qu'ils mangent de la brioche","  אמר
אסף [1]. הרי"ש הצרפתית התחככה בגרונו.
יונתן הביט בו, מבטו התערפל. אחר כך הנהן בראשו.

שניהם ראו כיצד מושכת מריאנכן בחוזקה ובהיסח הדעת את שרשרת
הזהב שלצווארה, וסימן דקיק, אדום וברור מאוד הצטייר עליו. עוד
מעט יוטל ראשה על האדמה.
"ידעתי שאתם ספרדים או צרפתים. אתם כהים ויש לכם בגדים משונים
ושמות משונים. אף פעם לא אכלתי בריוש. אני יודעת שזה טעים."
"אנחנו לא צרפתים." השיב יונתן בזהירות. יחסי המעצמות הנוכחיים
לא היו נהירים לו.
מלבד המשפט המפורסם, בשפת המקור, לא ידעו צרפתית, גם לא
גרמנית, שפת אמה של מאריה אנטוניה, אלא ששפת המקום התגלגלה
תמיד על לשונם. הם דיברו עכשיו גרמנית באותה קלות, שבה דיברו
ספרדית של מלחים על סיפון הסנטה מאריה.
"אני לומדת צרפתית, המורה שלי אינו מרשה שאהיה מריאנכן, או
מאריה אנטוניה, אלא רק מארי אנטואנט." אמרה והחלה לשיר:

Sur le pont d'Avignon
[2] On y danse, on y danse

היא אחזה בידיהם ודהרה שמאלה.

על גשר אביניון
כך רוקדים הם כל היום...

עתה דהרה ימינה. ידיהם של אסף ויונתן נאחזו בידיה כמו ידי
מריונטות.

הגבירות עושות הן כך...

היא צעדה אל מרכז המעגל הקטן, כשהיא אוחזת בשולי שמלתה,
והחוותה קידה חיננית. אחר כך חזרה למקומה.

אדונים עושים הם כך...

"קדימה, עכשיו אתם!" צעקה בעליצות. הסימן האדום בצווארה הטריד
אותה. ידיה רפרפו מעליו.
"גשר אביניון הרוס." מלמל יונתן, אבל הצטרף אל אסף, ושניהם
צעדו נבוכים אל מרכז המעגל וקדו, כשהם אוחזים בשולי מכנסיהם,
כפי שראו את מריאנכן עושה. אפילו וולפרל הפצוע לא יכול היה
להתאפק וצחק, כשהוא טופח בידו על האדמה.
"ככה משתחווים אדונים בצרפת?" צחקה מריאנכן והשתחוותה מלוא
קומתה ארצה. וולפרל החל לשיר יחד אתה. היה לו קול פעמונים
נפלא.
עכשיו רקדה לבדה,סובבת במעגל דמיוני, נכנסת אל מרכזו ויוצאת
וממנו. על פי מילות השיר קדה כגבירה, השתחוותה כאדון, הילכה
באיברים נוקשים של בובת עץ והצדיעה כחייל.

"אמא אומרת שאתחתן עם צרפתי." אמרה מריאנכן, מתנשמת. "בצרפת
השמש מחממת את הגפנים. הן מכסות את קירות הבתים, והענבים
נושרים אל הפה. כמו קיסרית רומא אשכב על ספה ואוכל בבוקר ובערב
ענבים ועוגת צימוקים ואשתה יין ואלבש רק שמלות נשף. וולפגנג
אמדאוס מוצרט יהיה נגן החצר שלי. נכון, וולפרל?
"את תתחתני אתי." הילד הרים את קולו. הוא קם על רגליו ומיד
התיישב בגניחה.
"אתה מרגיש טוב, וולפרל?" שאל יונתן.
"האצבעות שלו בסדר." השיבה מאריה אנטוניה בפסקנות. "הן קצת
מטונפות באדמה, אבל הוא יכול לנגן."
"הרגל." נאנח וולפרל.
"זו מכה יבשה." אמר אסף. "עם כמה שריטות."
אסף, שבקיץ הקודם עבר קורס עזרה ראשונה במתנ"ס, נשא על אופניו
תיק מצויד. הוא הצמיד לקרסולו של וולפרל קרחום גמיש, חיטא את
המקום במגבוני אלכוהול ומרח עליו משחת "סטרילסקין" צוננת.
"אל תנסה לדרוך." אמרה מריאנכן. היא נטלה מעט מן המשחה ועיסתה
את צווארה. "אתם תרכיבו אותנו על הסוסים שלכם אל הארמון."
מבטה, שהפך קצר רוח, נשלח לעבר אסף ויונתן. "האורחים אוכלים
עכשיו, לא יראו אתכם."

היא היתה רק ילדונת.
מבעד לשפעת הבד ותכשיטי הזהב התקשו יונתן ואסף לקבוע את גילה
המדויק, אבל היתה בה מרות מלכים מורשת. מבטה הכחול היה חריף
וצונן כמו סוכריית מנטה. העליצות הילדותית נמחקה, ובמקום הילדה
הרוקדת על הריסות הגשר באביניון, עמדה לפניהם מלכה.

אפשר לסמוך על מריאנכן.
כשהכרס מתמלאת, נפקחות האוזניים אל צליליו השמימיים של הפסנתר,
והקהל הרב, שנהר לפני שעה קלה אל הארמון, מסב עכשיו באולם
האוכל, מתפטם לפני הכניסה אל הקונצרט באולם המראות.
וולפרל הקטן הוא ילד פלא, אמדאוס, אהוב האל.
היום ינגן לראשונה לפני קהל גדול. לפני הקונצרט הרשמי ניגן
פעמים רבות לפני הקיסרית ובני משפחתה. בני הבסבורג הם חובבי
מוסיקה. אפילו אמה של מריאנכן, הקיסרית מאריה תרזה, מנגנת
בעצמה על הויולונה. גם מריאנכן עצמה מפליאה לרקוד ולשיר, אוזנה
איננה ערלה. וולפרל הקטן מאוהב בה עד שורשי שיערו המסולסל
בקפידה.
כולם יסעדו, ואיש לא יראה את הילד והילדה ושני הנערים הדוהרים
מן היער, רכובים על סוסי גלגלים.

אסף הושיב את מריאנכן על ה"רמה" של אופניו. הוא הביט בעור
החלבי, בסימן האדמדם החרות בצווארה, בשומן הינקות ובלחיים
העגולות, כל אלה עטפו לעת עתה את האדנות. העטיפה היתה רופפת,
וניתן היה להכיר את המלכה לעתיד מאחורי השריון הרך.
אסף החל לנסוע.

וולפרל התקשה לשבת על הרמה באופניו של יונתן. רגלו כאבה, והוא
התנועע תוך כדי נסיעה עד כי יונתן התקשה לשלוט באופניו. אסף
ומריאנכן כבר התרחקו.
יונתן עצר.
"רוצה לשמוע משהו, וולפרל?"

הוא הניח את הקסדה על ראשו של הילד והגביה את מסכת העיניים.
לוולפרל לא היה בה כל צורך.
"זה יפה, יונתן." אמר וולפרל בחיוך מאושר "זה נהדר."
הצלילים מילאו את היער, ומיד לאחריהם שטפו ובאו קטעים אחרים,
דון ג'ובאני וחליל הקסם.
"מה זה?" שאל וולפרל. הקסם הזה עלה אפילו על קסם החידוש
שבסוס-הגלגלים. "מאין באים כל הצלילים האלה?"
"מתוך ראשך. לא ניתן לשמוע את הצלילים אם אינך מכיר את
היצירות." אמר יונתן בעליצות מוזרה למראה פניו הנבוכים של
הילד.
הוא הצליח לייצב את האופניים והחל לנסוע, כשהוא מגביר קצת את
הווליום. מרחוק ראה את אסף מרקיד את אופניו בשמיניות ענק לפי
צלילי המוסיקה, צחוקה של מריאנכן התגלגל עד אליהם.
"אני יכול לשמור את הכובע אצלי?" שאל וולפרל בשקיקה. המבוכה
חלפה עברה. "אחזיר לך אותו אחרי הקונצרט."





"מריאנכן מצחיקה." אמר אסף אחר כך, כשלבש את החליפה, שהביאה לו
המשרתת. "כמו מלכה קטנה, והיא רק בת שש או שבע. אני לא יכול
להפסיק להסתכל על הצוואר שלה. פתאום חשבתי על זה. זה נורא. אני
מרחם עליה ומצד שני זה מגעיל אותי ואני גם עצוב. ניסית לזעזע
אותה, נכון? כשאמרת להם לאכול עוגות."
"גם את מוצרט." אמר יונתן. "לא ראית כמה הוא היה מבולבל, כששמע
את חליל הקסם."
"זו השראה." אמר אסף.
"מוצרט שמע את יצירותיו שלו, שטרם נכתבו." אמר יונתן "לולא כתב
אותן, לא יכול היה לשמוע אותן. מוזר, לא?"
"תאר לעצמך," אמר אסף. "שהיינו מספרים לקולומבוס, כשהיה עדיין
ילד, שביקרנו בצידה השני של הארץ הכדורית, ושאנשים גרים שם."
"אבל אמריקה איננה שייכת לקולומבוס. היא תמיד היתה שם, ממתינה
שיגלו אותה..."
"גם חליל הקסם."




"אורחיה של הוד מעלתה הנסיכה?"
אדם עמד בפתח, והשתחווה קלות מבלי שהפאה המפודרת שעל ראשו תזוז
מקומה. יונתן ואסף מיששו במבוכה את ראשיהם.
"אין צורך בכך..." הוא חייך חיוך קטן.
"Bienvenu et  gentil de vous rencontrer. שמי גוטליב
שווינדלר, המורה למוסיקה ולצרפתית של העלמה הנסיכה. הוד מעלתה
אמרה לי ש..."
"איננו מדברים צרפתית!" השיב אסף וספג את מרפקו של יונתן
במותנו.
"...התבקשתי ללוות אתכם למקומותיכם בקונצרט."
הם צעדו לאורך מסדרונות הארמון.
"ידעתי שאינכם צרפתים." אמר שווינדלר והדף אותם בנימוס אל
מסדרון אחר. "אתם מבני שם. לא קשה להכיר, למרות שלא כולכם
שחרחרים וארוכי חוטם."
שווינדלר הוציא מכיס המקטורן ספר קטן בכריכה כחולה, ששוליה
זהובים ונוצצים, ורפרף במהירות. אצבעו נעצרה בין הדפים
הראשונים:
"ויברא אלוהים את האדם בצלמו..."
"כן, 'ויברא אלוהים את האדם בצלמו. בצלם אלוהים ברא אותו, זכר
ונקבה'..." [4] אמר אסף.
שווינדלר הביט בשניהם בחיוך.
"זוהי הביבליה של הנסיכה הקטנה. בארמון הקיסרית הנאורה מאריה
תרזה, אין מקום לשנאה חשוכה. כולם נבראו בצלם.
הנסיכה מארי אנטואנט היא תלמידה מבריקה ובעלת תפיסה הרבה מעבר
לגילה. כשהאזינה לקונצרט של באך, זהו מלחין נשכח, וודאי לא
שמעתם עליו, בכתה ותפסה בזרועי. לנסיכה הקטנה יש, מה שבני עמכם
מכנים, נשמה יתרה. היא אמרה לי שאת היצירה הזו ניגנו במקדש
שלמה.היא צדקה. תבניות מוסיקליות אינן אינסופיות, ואת
הליטורגיקה של באך שרו מקהלות הלוויים. בכוח ההשראה נישא באך
אל בית המקדש, ובכוח ההשראה נשא את הצלילים משם אל אוזנינו."
"הוא מטורף." לחש יונתן.
"וזהו המקום והזמן להיטרף." השיב אסף בלחישה. "הכל מעורבב."

וולפרל הקטן השתחווה לקהל.
הוא החל לנגן. הקיסרית ישבה על כסא מוגבה בצד. מריאנכן ישבה
למרגלותיה. וולפרל ניגן ומדי פעם שלח מבט לעבר הנסיכה... היא
חייכה אליו, והוא החל לשיר בקול הפעמונים הילדותי שלו:

דמות זו היא כה מרהיבה
לא שזפה כמותה עין איש
לבי גואה בשיטפון אהבה
היא שמימית, אני מרגיש [5]

"מה זה?" שאל אסף.
"זה חליל הקסם." השיב יונתן.

וולפרל קם ממקומו והשתחווה לקיסרית ואחר כך לקהל. הוא ניגש
בראש מורכן לקיסרית וכשכרע ברך לפניה, מעדה רגלו החבולה והוא
נפל.
צחוק כבוש נשמע מהקהל, הצחוק התגלגל והתגבר, אבל נדם כאשר
התרוממה הנסיכה הקטנה מן השרפרף שלרגלי אמה.
"וולפרל." היא הושיטה לו את ידה, והוא נגע בצווארה שנחבש בצעיף
משי כחול
"מריאנכן..."
"די, די עם מריאנכן, מעתה אני מארי אנטואנט."
"לא, מריאנכן..." הוא הביט בה בדמעות.
היא עזרה לו לדדות חזרה אל הפסנתר "נגן לנו עוד."
יונתן נדרך.
צלילי הרקוויאם נשמעו בחלל הגדול של אולם המראות, ונשאו אותו
משם.





אסף עמד ליד האופניים שלו.
"שיחקת אותה, יוני, חדשים?"
"היי, אסף." אמר יונתן.
יונתן הרגיש כאילו הוא נמצא בקרקעיתו של מאגר מים כחלחלים,
ולעולם לא יצוף למעלה. הוא בכה.
זה היה בכי מריר כמו מיצי מרה, כשכבר אין מה להקיא, אבל הקיבה
המתכווצת יורה מטחים אל הגרון.
"אני כאן, יוני." אסף אמר "גם אני נוריתי משם עם מטח הצלילים
האחרון."
"אתה זוכר?" שאל יונתן ומשך באפו וניגב את עיניו האדומות. "ואת
הפעמים הקודמות?"
"אני רוצה לחזור." אמר אסף.
"גם אני." אמר יונתן.
הם החלו לנסוע.
"אנחנו נכנסים לאזור זמן שונה." אמר אסף בשקט מאחוריו, אבל דבר
לא קרה, והם נותרו בקרקעית.
"אני זוכר," אמר אסף בשקט מאחוריו "ואני זוכר את המסע הראשון.
פתאום ידעתי הכל מאז ומתמיד."
וגם יונתן ידע.
זה היה לפני שנה בדיוק, שנה קרועה בזמן שבתחילתה נמשו כהרף עין
מקרקעיתה הבוצית של המציאות.
איש צעיר גסס לעיניהם.





"זהו עונש משמיים," פניו היו צהובים. הוא נאחז בכוח מפתיע בידו
של יונתן. עיניו קדחו בו. "וולפגנג אמדאוס מוצרט לא ישלים
לעולם את הרקוויאם."
יונתן זכר את הסרט 'אמדאוס'. לא היה טעם לבלבל את השכיב מרע
בתיאוריות קונספירציה ספק נכונות.
"האיש שהזמין את הרקוויאם לא היה שליח משמיים," אמר יונתן.
"הוא הסתיר את זהותו כיוון שרצה שהיצירה תיחשב כשלו. הוא היה
פלגייריסט."

"ממש כמוני." אמר מוצרט והסיר את הפאה המאובקת מראשו. להפתעתם
של יונתן ואסף נחשף תחתיה מעין כיסוי ראש, שיותר מכל דבר אחר
דמה לקסדת אופניים ישנה.
"את כל היצירות שכתבתי לקחתי מהכובע הזה. אין בהן דבר משלי. את
הרקוויאם לא הצלחתי להשלים מפני ש..." הוא גיחך במרירות
"...מפני שמתוך הכובע עלו רק צלילי הפתיחה. עתה הוא ריק
מצלילים."

"הכל בראשך." אמר יונתן, ובאותו זמן אמר אסף: "זוהי ההשראה."

"בבקשה..." אמר הגוסס והצביע אל המדף שמעל מיטתו, שם ניצב תנ"ך
קטן, שכריכתו הכחולה דהויה ושוליה זהב שרוט. אסף נטל את הספר
מן המדף, והניח אותו על השמיכה.

"זה אתה, זה ראשך, זו היצירה שלך." אמר יונתן. "אולי אפשר
להשוות את הכובע הזה לרשת דייגים. הוא עזר לך לדוג מנגינות
ממימי האוקיינוס, ואת סופו של הרקוויאם לא הצלחת לשמוע, פשוט
מפני שמעולם לא הספקת ולעולם לא תספיק להשלים אותו."
"אבל זה שלך, יונתן," אמר מוצרט. בקושי רב הצליח להסיר את
הכיסוי מראשו. "יונתן. זהו שמך, נכון? אני זוכר טוב יותר מכפי
שראוי לזכור. שלושים שנה חלפו ואתם נותרתם צעירים כל כך."
הוא הושיט ליונתן את הכובע דמוי הקסדה, עיניו מביעות סקרנות
מפויסת. אסף ויונתן החליפו מבטים תמהים. הכל היה מוזר מדי, כמו
חלום, כמו חלום שדינו להישכח.
"הוא שלך, קח אותו."

אצבעות חיוורות ליטפו את התנ"ך הבלוי, דפדפו אט אט ונעצרו בין
הדפים הראשונים:
"גם האדם נברא כך. אלוהים התבונן בעצמו וכך ברא את האדם, הנה
'ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר
ונקבה'..."
הוא הגביה את עיניו מן הספר. שפתיים חיוורות נמתחו לשריטת
חיוך.
"זו הביבליה שלה, של הנסיכה הקטנה... הוא אימפוטנט, הצרפתי
הדפוק שלה. הילדים לא ממנו, ומריאנכן, קיסרית מתוקה, עוגה
מתוקה, בריוש עם צימוקים. S'ils n'ont pas de pain qu'ils
mangent de la brioche. כך אמרתם לה, אני זוכר. גם היא לא
שכחה." [1]
הוא התעוות בפרץ שיעולים וגעגועי צחוק. פני השעווה הצהובים
חשפו שיניים מבעיתות ביופיין ובלובנן.
"... היא היתה שמנמונת. עגולת לחיים. מאחורי השריון העגלגל
והרך עמדה מלכה לעתיד ושריטה בצווארה." הוא פער את פיו כמו דג,
יונק בקושי אוויר לריאותיו.
"כמה קשה היה אז להסכין עם בואו המר של הסכין, בעתיד שבו ילך
הסימן בצווארה ויתעמק. צווארה המתוק, בקרוב יותז אל שלולית של
דם כחול, בקרוב אנשק אותו... את הדי הקרב על הבסטיליה שמעתי עד
כאן."




[1] "אם אין לחם, שיאכלו עוגות." ציטוט המיוחס למארי אנטואנט.

[2] "על גשר אביניון" ריקוד ילדים צרפתי.
[3] צרפתית: "ברוכים הבאים, נעים להכירכם."
[4] בראשית א, כז-כח
[5] חליל הקסם: Dies Bildnis ist bezubernd Schon (מגרמנית:
ראובן אוהד.)








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
גם אני מופיע
בחלונות
הצהובים. הנה
שם, בחלון הבלתי
נראה, נו.

חרגול מדחיק


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/7/05 20:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בת שלמה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה