הלילה ההוא היה הנאה בלילות. השמיים כחולים כהים והיד חמימה עד
להפתיע. אצבעות נאחזו בכוח בכף ידי.
החדר היה שקט וחשוך למחצה, ניחוח של אבקת כביסה וייבוש בשמש
נדף מסדינים לבנים וקצת נוקשים כמו סדיני הכותנה המעומלנים של
אמא. הפינה הימנית של ציפית הכר עוטרה ברקמת אותיות משולבות -
ח.ק.
באור הכהה הן בלטו בקושי מתוך הלובן הקשיח של האריג. זנב חוט
נפרם מתוך הרקמה הצפופה. הזמן שטף בעצלתיים עד אשר, כאילו
הבחין באיטיות זרימתו, זינק קדימה וחלף במהירות.
העונג החריף שבהימצאות איתו, זרמי החשמל הזעירים, החמימים - כל
אלה נעלמו בבת אחת כאילו באכזריות של בוקר חורפי הוסרה ממני
שמיכה.
שכבתי במיטה הגדולה וליטפתי נבוכה את רקמת החוטים הפרומה.

המפגש עם האותיות הפרומות היה משול למפגש עם הוריו של האליל
היווני לשעה, אשר בתמימותו הזמין אותך לביתם ובמו ידיו כרת את
הענף, עליו היה יושב בבלי דעת כשרגליו משולשלות באוויר.
ריחות הבית, האדנות המוסווה היטב בקולה של אמו (ואשר מוכרת לך
כל כך מנימת קולה של אמך...) כשהיא פונה אליו ואלייך ומזמינה
אתכם להצטרף לארוחת הערב המשפחתית, וההתפתלות הנואשת שלו,
כשהוא מנסה להציג מיצג שווא כאילו אינך נמצאת שם בדיוק כמותו,
כאילו עיניך עצומות.  

ומשנפקחו עיני לא יכולתי להימנע מלראות את כיור האמבטיה, שלידו
ניצבו מחסנית פלסטיק של עדשות מגע או את מברשת השיניים,
ששערותיה מעוכות ושרידים יבשים של משחה מעטרות בדבלולים לבנים
את ראשה, מלהריח את ריח-הדורות שדבק בכתלים, ריח ביתי קלוש של
מרק עוף, ואת הריח החד משמעי יותר, אשר עלה מן השירותים
הקרובים. במשולש האור, שנוצר בין המשקוף לבין דלת השירותים
הפתוחה למחצה, ראיתי, למרבה הזוועה, גליל נייר טואלט שזנבו
נשמט על הרצפה.
"זה של אחותי..." לחש לתוך אוזני והעצים את התחושה של חדירת
יתר לרשות היחיד, לאותה אינטימיות מעיקה וריחנית שאין בה מן
היופי. אף פעם לא שמעתי ואני לא רוצה לשמוע שיש לו אחות או
הורים או סבתא, שריח מרק עוף שבישלה לפני עידן ועידנים, הוא
שדבק וודאי בכתלים האלה.
"אחותך?" שאלתי במאמץ לשמור על אותה העמדת פנים רוטטת מעניין
וסקרנות.
"לפעמים היא ישנה אצלי. זו הדירה של הסבים שלנו. מברשת שיניים
מגעילה ועדשות מגע, זה מה שאת חושבת עליי? גם לכלכן של מברשות
שיניים וגם גנדרן?"
ביקש לשאוב חזרה את שוויון הנפש המשתק את אבריי, אבל הקסם פג.
"את קפואה."
"מצטערת." אמרתי בקול קטן וכעסתי על נמיכות רוחי.
"שיט..." פלט לחש נחשי וארוך, שהתכוון להישמע בבירור וסופו
שהתפוצץ בזעקה חנוקה.
לו הייתי מיומנת יותר, לו הכרתי אותו טוב יותר, הייתי עושה
משהו או אומרת משהו שנכון לומר או לעשות במקום הנכון ובזמן
הנכון, אך אברי הלאים והמשועממים נעו כבתוך מים. משולש האור
התכווץ בבהלה, כשדלת השירותים נהדפה בטריקה.
כשיצא, היה חיוכו חמצמץ. עיניו היו אדומות ושוב הרגשתי בתוכי
בצריבה החמימה-מתוקה, שהתפוגגה בבוגדנות רק לפני שעה קלה.
בתנועה מהוססת הושטתי לו את ידי.
"לא משנה." אמר בשקט לא מעושה. הוא נראה עייף ומרוקן. נדנדת
הרגשות הלא ברורים, הבוגדניים כמים הותירו אף אותי מרוקנת.