11/06/2004 17:26:03

09.06.2004, 12.00 בצהריים



יום האתמול....
יום האתמול היה כה סוער,
שונה, אינו מתחשב, ממש אחר.
אמרתי אפילו יותר מפעם אחת שאני מבינה,
אבל בסתר ליבי הכל נדחק לפינה
סתם עוד פינה שנשמרת בלב,
לרגעים כאלו של הלם וכאב,
רגעים, שמנפצים הכל לרסיסים,
כשורוד, לבן ושחור נראים יחד קשים.
ואני, כל כך חזקה ונסוכת בטחון,
הייתי כשבר כלי, בחצי מציאות וחצי דמיון,
עת בכיתי ללא מעצור באלו הרגעים,
כמו מים משתפכים בינות לסלעים,
כולי אפופת הלם,
כמסרבת להאמין,
כמו רוצה לברוח, להיעלם,
לחפש לי פינה חזקה,
שם אוכל לקבל חיבוק ונשיקה.
ובתוך כל ענני הבכי
נאלמתי דום,
והכרחתי למחוק הכל,
כמו היה זה חלום.
החום והאהבה לא איחרו להגיע,
עת דמדומים ושקיעה נעמדו ברקיע,
היו אלה שעות יפות
שעות שאותי חיסנו מהבאות
אני יודעת כעת,
גם באותה פינה בלב,
כי תמיד יכול לבוא כאב,
אך אני נסוכת הבטחון
אדע להתמודד מול כל המכשולים
כמו הרוח המתנפצת בינות לגלים...