כשאת בוכה אני רואה בעיניים. בעיניים הכחולות הגדולות האלו את
העצב. העצב שכל-כך לא אופייני להן...
ואין דמעות. רק בכי פנימי. הנשמה בוכה. זה כל-כך בולט, כל-כך
יוצא דופן...
מן אבסורד שכזה, אותה ילדה יפה, שתמיד התקשתה לראות את העצב
ניבט מפניהם של אחרים,
אבל עכשיו... עכשיו אותה ילדה היא זו שזקוקה לחיבוק, לליטוף
הזה, שתמיד הגיע ממנה,בלי שהצטרכתי לבקש.
אני מושיטה ידיים לחבק, מנסה להתקרב, אני לא מצליחה. חומת הבכי
המאובן שלנו מפרידה בינינו. אני מנסה להתקרב אל החומה, בכל
הכוח מנסה לשבור אותה אבל לא מצליחה.
מקווה שאת, מהצד השני, גם מנסה.
בתקווה שיום אחת יפרצו החומות, ואני שוב אשוב לראות את אותן
עיניים כחולות,
מחייכות." |
