פשוט משפט שלקחו מהעיתון,
"זונה רוסיה בארץ ויהודיה מסריחה ברוסיה."
זה משפט שהחיבור אליו כל כך ממשי ברגעים שגרתיים אלה.
עכשיו כשהלבד הופך להיות מושג סטנדרטי.
עכשיו כשחוטים מסתלסלים אט אט בתוך נחשול מוחי גורמים לי
לאיבוד משמעות טוטאלי של המילה.
ואת מחכה, עד מתי תימשך ההמתנה לבלתי צפוי, אך מוכר...
אי-שם במרחקים ממתינים הודים קטנים להוליד ילדים.
הלבן שאופף את החלל מתמלא בדיבורים של עניינים מעשיים.
מרוב שאיבר המחשבה שלי מלא בקולות, כל מה שנשמע הוא ריקנות
הדדית.
מרוב שהגוף שלי מלא עוויתות, כל מה שנראה לעין הוא קפיאה
במקום.
וכמובן שאין פתרון... כי מה שמתקלף לא בהכרח נעלם, ומה שכבר לא
שם עדיין קיים.