פשוט משפט שלקחו מהעיתון,
"זונה רוסיה בארץ ויהודיה מסריחה ברוסיה."
זה משפט שהחיבור אליו כל כך ממשי ברגעים שגרתיים אלה.
עכשיו כשהלבד הופך להיות מושג סטנדרטי.
עכשיו כשחוטים מסתלסלים אט אט בתוך נחשול מוחי גורמים לי
לאיבוד משמעות טוטאלי של המילה.
ואת מחכה, עד מתי תימשך ההמתנה לבלתי צפוי, אך מוכר...
אי-שם במרחקים ממתינים הודים קטנים להוליד ילדים.
הלבן שאופף את החלל מתמלא בדיבורים של עניינים מעשיים.
מרוב שאיבר המחשבה שלי מלא בקולות, כל מה שנשמע הוא ריקנות
הדדית.
מרוב שהגוף שלי מלא עוויתות, כל מה שנראה לעין הוא קפיאה
במקום.
וכמובן שאין פתרון... כי מה שמתקלף לא בהכרח נעלם, ומה שכבר לא
שם עדיין קיים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.