ממבט מרחוק, ואולי גם מקרוב, נראה אדון קומקום כאדם מן השורה,
שמח ובר לב. לא רבים הבחינו בחיוך האותנטי שנמרח היה על פניו
כשהחדיר מבטיו בבולבולים החביבים והמרנינים שעל ענפי האילנות,
ואלו שכן - לא ייחסו לכך חשיבות מרובה. לא הרבה להעביר את זמנו
בחדר - שנא את הרבי ואת מכותיו, וקסם לו האחו המערבי יותר
מהספרים. יגדל להיות רועה צאן כמו אביו, או יסייע לשאול, החולב
הזקן, במכירת החלב בשוק לכל הפחות, אמרו. הפסיימים יותר לא
חשבו, כי קראו ספר ישן עם חוקי מרפי.

אדון קומקום לא אהב את חוקי ניוטון. להפך - שטם אותם בכל
מעודו. משחר נעוריו חלם לעופף לו בין הערים והכפרים, גבוה
גבוה, מעל לכל האנשים והנמלים והפרות והמוכרים בשוק, ומעל לכל
גורדי השחקים של אמריקה וכל הילדים וכל המבוגרים, ולחזות
בפניהם מוריקות מקנאה כשהם מסתכלים עליו בהערצה. והוא ירחף לו,
אדון קומקום, רם ונשגב, גבוה יותר מהעפיפונים הגדולים ביותר,
וינופף לשלום לילדים הקטנים, שיבקשו מאמא שלהם לעוף גם, ויראה
את כל העיירה מלמעלה, גבוה. העיירה לא נראית, בוודאי, דומה מן
השחקים! מעניין כיצד נראה אבוסו של אדון חמוריקו מבין העננים;
קטנה יותר מדרך החלון, כנראה. וכיצד ייראה שאול? ואשתו?
והאיכר? וביתו?

רגע, חשב אדון קומקום. מצד שני, אם לא יהייה כוח משיכה, כולם
יוכלו לעוף גם כן, וכדור הארץ ייסחף רחוק ממערכת השמש. מיד נטש
את רעיונותיו ודמעה קטנה החלה לזלוג מעיניו במורד לחיו. ראוי
כאן לציין: אדון קומקום דמה מאוד לדמות מציוריו של פיקאסו. אפו
ניצב במהופך, עם הנחיירים כלפי מעלה, וזה הקשה עליו מאוד.
בחורף, למשל, כשירד הגשם, נאלץ להסתיר את אפו פן יוצף; פעם אחת
כמעט וטבע כשקוביית קרח קטנה נתקעה בחוטמו, ובפעם אחרת לעגו לו
הילדים על שהוא מצביע מרצ ואוהד את יוסי ביילין. וכך הם המטירו
עליו האשמות שווא נלוזות: "הביטו על סנוב הכפר, וראו מה קרה
לאפו! הוא כזה סנוב שהאף שלו התהפך מרוב שהוא עלה".

היתה זו שעת צהריים סגרירית ואפלה. אפילו זקני צפת לא זכרו שעת
צהריים סגרירית ואפלה כל כך. אדון קומקום מתיישב על שרפרף העץ
הביתי ולוגם מתוך ספל הקפה שלו, שניים סוכר, אבל מריר לו, והוא
מוסיף עוד כפית של סוכר. אדון חמוריקו מביט בו מבחוץ בקנאה. גם
אדון חמוריקו רוצה לשתות קפה, אבל אדון חמוריקו לא יכול, מפני
שהוא תרנגול, וגם אשתו, גברת חמוריקו, תרנגולת, ושניהם נאלצים
להסתפק בגרגרים עבשים שזורק להם אדון קומקום מדי פעם. פסי
הרכבת העירוניים נמצאים מצדה השני של החווה, ומדי פעם עוברת שם
רכבת גדולה ועמוסה במזרנים וקוקאין, כדי להעביר אותם לצד השני,
או כדי לחזור באותה דרך אח"כ, כמה שעות לאחר מכן. הרכבות
נוסעות וגם האנשים בתוך הרכבות נוסעים, אבל אדון קומקום ואדון
חמוריקו נשארים באותו מקום, ויכולים רק להסתכל מה קורה דרך
החלון. נשארים באותו מקום.

אם משעמם להם? לא כל כך. אדון קומקום איננו אדם עסוק, אך הוא
גם לא עצלן גדול ובוודאי שלא יכול היה להצהיר בגלוי כי יש לו
עודף של זמן. אדון קומקום חשב שעצם זה שהוא מסוגל לשתות את כוס
הקפה היומית שלו בלי להזדרז ולהתעמק בתשחצים בעיתון יותר מחצי
דקה עושים אותו לאדם מאושר יותר. לרוב האנשים אין זמן, והם
מפסידים שעות שינה, ועושים הכל כל כך מהר עד שאין להם זמן
לכלום. הם עסוקים בנסיעות וחישובים, אבל שוכחים את החיים
האמיתיים. הם קוראים ספרים אבל לא נהנים מהם באמת, והם אוכלים
אוכל טוב אבל לא לאט מספיק, ואז האוכל לא מתעכל טוב והם
מפסידים הרבה זמן מהחיים וצריכים ללכת לרופא. חוסכים בזמן כל
הזמן. אדון קומקום לא אוהב לחסוך בזמן. לדעתו צריך להפיק מכל
דבר את המקסימום, אבל לא תמיד את המקסימום, לא תמיד.

"מה שלומך היום, אדון קומקום?" שאלה גברת קומקום. "אני בסדר,
גברת קומקום" אמר אדון קומקום. אדון קומקום אף פעם לא שיקר.
הוא באמת היה בסדר, והוא לא אמר את זה סתם. אבל דבר אחד הטריד
אותו. הזקפה שלו, התמידית, הפריעה לו להוריד את המכנסיים, והוא
מאוד התבייש לקנות גלידה. הוא דיי אהב גלידה, הוא חשב שזה
טעים, בייחוד ווניל, אבל גם שוקולד. לגלידה היה טעם של חלב עם
שומן וזה היה משמין, אבל הוא אהב את זה, כי בסך הכל הוא היה
קומקום בריא, ולא הזיק לו לאכול גלידה מדי פעם.

אדון קומקום כבר ילד גדול בגובה מטר וחמישים. עוד חצי שנה
יחסרו לו רק שנתיים כדי שהוא יהייה במרחק של שנתיים מהשנה שבה
יאלץ לחכות רק שנה כדי להיות בן 73, אבל העין הימנית שלו עדיין
גדולה ונטוייה יותר מהשנייה, וזה הרגיז אותו. אבל בכל זאת, הוא
היה בנאדם שמח, ולא נתן לדברים מינוריים כאלה להטריד אותו. הוא
העדיף לקרוא את נתוני הבורסה בעיתון, לשנן אותם ואז להשוויץ
לחברים הפוחזים שלו שהוא יודע ומבין גם כן. אם לומר את האמת,
אף אחד לא באמת ידע מה זה אומר האחוז הזה מתחת לנסד"ק, כי הוא
נשאר אותו הדבר במשך הרבה מאוד שנים כבר. יכול להיות שבעצם אף
אחד לא קורא את זה, והכל תרמית אחת גדולה. אבל לא. אדון קומקום
היה אדם רציני, לא היה לו זמן לשטויות ותאוריות קונסיפרציה
אוויליות כאלה. הוא העדיף לשתות קפה או לאונן בזמנו החופשי.
והיה לו הרבה זמן חופשי, אז הוא עשה את שני הדברים הנ"ל הרבה
פעמים. לפעמים אפילו ביחד, גועל נפש.

יום אחד הוא החליט שזה פשוט לא יכול להמשיך. זאת אומרת, כשהוא
היה קטן הוא רצה לעוף בכדור פורח או להיות ראש הממשלה לכל
הפחות, וזה לא התגשם, וגם מכבה אש לא, וסופר, ושחקן, והראל
סקעת, וראש המכון לדמוקרטיה. וזה לא שזה אכזב אותו להיות עורך
דין, אבל זה פשוט היה מין פספוס כזה, כאילו הוא מסוגל ליותר.
לפעמים זה גרם לו לשקוע בדכאונות מוזרים, עד שהוא אפילו תחב את
הרגל לתוך השקע בקיר והתחשמל, והיו צריכים לקרוא לאמבולנס
ולשלם לביטוח משלים. למה? למה לשלם כל כך הרבה? למה?

בפעמים אחרות החליט פשוט לשבת ולהרגע, כי באמת שלא היה לו זמן
לכל השטויות האלה. בשביל מה הוא צריך את זה בחיים? הוא בנאדם
רציני, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להתחיל להתחיל לעסוק
בספורט אתגרי או לאסוף מלחייות. מלחייות היו התחביב של אדון
קומקום, כי היה בהן מלח, ולפעמים הוא שם מלח בקפה במקום סוכר
ויצא לו מלוח אז הוא לא שתה. היו לו הרבה מלחיות והוא סידר
אותן על מדף גדול ומכוער. ברובן לא היה מלח והוא גם לא השתמש
בהן, אבל העיקר שהיה לו אוסף.