פאנדום: הארי פוטר
תקופה: אחרי המלחמה השנייה, עם נצחונו של הלורד וולדמורט
דמויות: נימפדורה טונקס
דירוג: PG13
תודה לאירה על הביטוי.

חושך


אומרים שסוף העולם מתקרב
בלילות החשכה גוברת
כל הקיץ הרקיע היה אדום מכאב
מתחתיו האדמה בוערת

אסתר שמיר


הקור היה כה עז, עד שנראה כאילו הזמן עצמו הפך לשכבה דקיקה של
קרח. היא משכה את ידה מבין הסורגים, מובסת, מותשת מהניסיון
לגרום לו להגיב, לגרום לו להראות אפילו סימן קלוש לכך שהוא
שורד. משום מה, הם העדיפו את התא שלו, שורצים ליד הסורגים
המתכתיים כמו חבורה של אוכלי נבלות.
"רמוס... בבקשה... תגיד לי שאתה שם," היא התחננה, קולה יבש
ושבור.
היא ידעה כי מדברת עם עצמה, עכשיו היה מאוחר מדי. הצעקות
הנוראיות פסקו לפני די הרבה זמן, אבל עכשיו, היא העדיפה אותן
על פני הדממה, המבשרת רעות ששררה יום ולילה. הכל היה עדיף על
השקט המבחיל ששרר בין התאים. השקט העיד על כך שהאחרים וויתרו,
מכורבלים לכדור אי שם בפינת תאיהם, לכודים בתוך הטירוף של
עצמם, מובסים מדי להמשיך להילחם על שפיותם.
לא... היא לא תיתן לעצמה להפוך לגוש מרייר, היא תמשיך להילחם,
תחזיק מעמד עד שמישהו יוציא אותם משם... כן, מישהו חייב לבוא,
היא מילמלה לעצמה בזמן שהסוהרסנים קברו עוד מישהו חסר שם אי שם
באופק.

הצללים הגבוהים החליקו מול סורגיה, עיניה הבזיקו בשנאה מספר
שניות לפני שכל גופה התעוות מהיד הקפואה שמחצה את ליבה.

"הוא רוצח נימפדורה, ר-ו-צ-ח את מבינה?" היא לא זכרה למי היה
שייך הקול שהדהד בראשה, אבל הוא תמיד היה שם, כמו מסמר חלוד
עליו דרכה שוב ושוב. תמונות מעורפלות של איש גבוה ריצדו מול
עיניה, הוא בא תמיד כשהיא פחדה וחיבק אותה חזק. היא רצתה שהוא
יחזור, לפעמים היו רגעים בהם הייתה בטוחה שהוא יחזור ויוציא
אותה משם, למרות ההרגשה המציקה כי היא שוכחת משהו. ימים ספורים
לפני שהצעקות מהתא הסמוך פסקו, רמוס עדיין דיבר אליה, קולו
מרגיע ומנחם כמו תמיד, רך ומחוספס בדיוק כפי שזכרה אותו. מאוחר
יותר היא מחתה את דמעותיה אחרי שהוא לא הצליח להיזכר בשמה, הוא
עדיין החזיק את ידה, אך לא דיבר, גם אחיזתו נעשתה חלשה יותר...
רמוס לא... גרונה היה סדוק בכדי להפיק צלילים.
שוב היצורים הופיעו מבין הצללים, מקפיאים במקומו את העכביש
שטיפס על מזרונה.
לא... עזבו אותי... הוא לא, הוא לא! היא התפתלה על הרצפה,
אצבעותיה חופרות עמוק בתוך שיערה הסבוך.
"נימפדורה?" צחוק, צחוק אכזרי ומחריש אוזניים. " איזה שם
מוזר... בדיוק כמוך, ראש כרוב! תחזרי למקום ממנו באת! אנחנו לא
רוצים אותך פה!" לכו. תטרידו. מישהו. אחר. היא הצליחה להתרומם
מעט ולהתיישב, מוחה את זרם הדמעות שהתחיל להציף את עיניה. היא
הייתה צריכה להיות מוכנה לזה, היא בחרה להיות הילאית, בחרה
לסכן את עצמה, בחרה להמשיך לרדוף אחריו גם אחרי שהכניס לכאן את
קינגסלי וארתור... אבל איך - איך משהו יכול להכין אותך לקור
הזה, לקולות מן העבר שאיכלו כל זכר לשפיות שנותר לה?
כמה זמן עבר? שבוע? חודש? שנה? היא סובבה את ראשה על מנת להביט
דרך הצוהר הקטן שהיה חלונה. חושך... פעם היא אהבה לילה, משחקת
בחצר תחת הכוכבים. בלילה, אף אחד לא שם לב אליה והיה שקט.
הילדים האחרים פחדו לצאת בשעות כאלה והיא סוף סוף יכלה לנשום
לרווחה.
אבל החושך שנזל דרך החור בקיר היה אחר, אפל יותר, מאיים יותר.
אולי זה היה רק הטירוף שלה שגרם לה לראות שדים מזדחלים יחד עם
אור הירח לתוך התא המצחין.

"הארי מת טונקס," היד החזקה שתמכה בה רעדה מעט, "הוא
ודמבלדור-"  היה חושך כשהכל התנפץ. היא לא הצליחה להיזכר בהרבה
דברים עכשיו, הזיכרונות היו כמו מים שנזלו מבין אצבעותיה והיא
ידעה
כי איש לא יבוא להוציאם מכאן. יעברו ימים בודדים לפני שתאבד את
שפיותה באופן סופי... אין יותר תקווה. היא התכרבלה על חתיכת
הסמרטוט שהיה מיטתה, מחבקת את ברכיה.