"עמנואל פחדה להשאיר את עזאזל לבד בחדרן של בנות השנה השביעית.
היא העדיפה לקחת אותו עמה להוגסמיד מאשר להסתכן בכך שאנדריאה
תחליט להיפטר ממנו בזמן שעמנואל איננה נמצאת. היא הכניסה את
החתלתול השחור לתיק ויצאה לחדר המועדון לחפש את אחיה.
"בוקר טוב!" קראה בחיוך, מנופפת לסוורוס שכבר חיכה לה בחדר
המועדון, מוכן ליציאה.
"בוקר מצויין," השיב סוורוס שנראה מרוצה באופן מחשיד למדי.
"מישהו נראה שמח הבוקר," ציינה עמנואל. "מה קרה?" היא לא היתה
רגילה לראות את אחיה שרוי במצב רוח טוב בבקרים.
"חבל שלא היית היום בארוחת הבוקר... בשביל ימים כאלה כדאי
להתעורר. "
"מה קרה בארוחת הבוקר?" בעמנואל קינן חשד עמום כי היא יודעת מה
בערך קרה. אחרי הכל, היתה זו היא ששיסתה את אנדריאה בסיריוס
בלק.
"הו, היית צריכה לראות את זה!" קרא סוורוס בהתלהבות. "הוא לא
הבין מאיפה זה נחת עליו! זה היה אפילו יותר טוב מהפעם ההיא שנה
שעברה, כשמישל הרוורד גילתה שהוא יוצא עם עוד שתי בנות במקביל!
בחיי, לא חשבתי שמשהו יוכל להתעלות על זה!" עיניו של סוורוס
בהקו באושר.
"את מתכוון לספר לי כבר מה היא עשתה?" עמנואל האיצה בו; היא לא
יכלה לתאר לעצמה מה יכול להיות גרוע יותר מלהפוך לחזיר ענקי
באמצע האולם הגדול כשכל בית הספר צופה במחזה.
"זה היה יוצא מן הכלל! אחרי שקריין דחפה לבלק איזה סמרטוט
לפרצוף בטענה שהחתול המגעיל שהוא הביא לך השתין עליו - על
הסמרטוט, אני מתכוון - בלק כנראה אמר לה משהו, ואז... ואז-"
סוורוס זרק את ראשו לאחור ופרץ בצחוק מתגלגל.
"ומה קרה אז?" עמנואל שאלה בחוסר סבלנות, ממרפקת אותו קלות.
סוורוס לקח נשימה מייצבת, והמשיך. "היא הוציאה את השרביט שלה
וצעקה: ראטוסמורטיס!"

"הוא- מה?!" צמרמורת שטפה את גופה של עמנואל, שבהיותה אחותו של
סוורוס, הכירה את הקללה. "היא גרמה לו להקיא עכברושים מתים?!"

"כן! עכברושים מתים ומסריחים עם המעיים בחוץ!" קרא סוורוס
בעליצות. "מרלין, אני לא חושב שראיתי כל כך הרבה דם בחיים
שלי!"
עמנואל עיוותה את פניה בגועל, מנסה לעצום את עיניה כנגד התמונה
המבחילה שעלתה במוחה לא משנה כמה התאמצה לחסום אותה: סיריוס
בלק, ידיו אוחזות בצווארו, עיניו מפלבלות בשעה שהוא מקיא
עכברוש מת נוסף, שבקע באיטיות מבין שפתיו וצנח על הרצפה
המטונפת מדם.  
"הו כן!" המשיך סוורוס. "זה היה משהו, אני אומר לך; צרחות
בווליום היסטרי, בנות מקיאות ומתעלפות על המקום, אפילו חלק
מהבנים: הגוץ הזה שמסתובב עם פוטר ובלק, למשל. נפל כמו אבן תוך
שתי שניות!"
"ומה קרה אחר כך?" שאלה עמנואל, עדיין נאבקת ברצון להקיא.
"הו, בנקודה הזו רמוס לופין וג`יימס פוטר התעשתו, והרחיפו את
שני החברים שלהם למרפאה," אמר סוורוס כששמץ אכזבה בקולו. "אחרת
מרלין יודע שהייתי נשאר לצפות שם כל היום!"
עמנואל הביטה בו בייאוש. "מרלין, סוורוס, למה אתה לא יכול
להסתכל על בנות או משהו... זה פשוט מגעיל".

שכבה דקה של שלג כיסתה את השביל המוביל לעיירת הקוסמים היחידה
באנגליה. עמנואל הידקה את גלימתה והביטה בסוורוס שגלימתו
התנופפה ברוח. "אף פעם לא קר לך?" שאלה בתמהון. עמנואל מעולם
לא הבינה איך זה שבנים יכולים להסתובב כמעט בלי בגדים בשיא
החורף ולטעון שחם להם.
"כשמזג האוויר קר," סוורוס חייך, מנופף בידו בביטול. כמעט אפשר
היה לחשוב שזוהי רוח חמימה שפורעת את שיערו והטמפרטורה איננה
שבע מעלות מתחת לאפס. "חוץ מזה, "הוסיף, "אני במצב רוח מצויין
היום. זה מחמם אותי".
"אתה נהנה לראות אחרים סובלים," מחתה עמנואל. "זה לא בסדר
סוורוס, אפילו שהוא-"
"יש אנשים שזה מגיע להם," אמר סוורוס בפשטות.
עמנואל טלטלה את ראשה, מחליטה להניח לעניין. מניסיון העבר למדה
כי אין טעם לנסות ולשכנע את אחיה שהוא טועה. סוורוס היה עקשן
מדי ותמיד בטוח בצדקתו: אילו היתה ממשיכה להתווכח איתו, סופו
של דבר שהיתה מוצאת את עצמה בדיוק באותה נקודה בדיוק בה החלה,
רק יותר מותשת וסחוטה.

אולי בשל נטייתה לסיים ויכוחים כמה שיותר מהר ופשוט לשתוק היתה
עמנואל זו שסבלה פחות בבית משפחת סנייפ. סוורוס היה התאום
שהלהיט את הויכוחים; אפילו כשהמצב היה יוצא מכלל שליטה היה
ממשיך בשלו ולכן ספג יותר עונשים. פעם אחר פעם ניסתה עמנואל
להגן עליו; לומר כי היא זו ששברה את הפסל העתיק, היא זו שהקימה
רעש והפריעה את מנוחת הצהריים המקודשת של אביהם. היא ידעה כי
העונש שיוטל עליה יהיה קל יותר. סוורוס סירב להניח לאחותו
התאומה להיענש במקומו, ואפילו הגדיל ועשה כשהתעקש לסוכך עליה
מפני חמת זעמו של סילביוס. כבת חמש, העריצה עמנואל את אומץ לבו
ועקשנותו של אחיה. בגיל שש-עשרה, יכלה עמנואל לראות כיצד הפכו
אותו התכונות האלה למנוכר ובלתי חברותי. סוורוס מעולם לא למד
להבדיל בין סיריוס בלק - או ג`יימס פוטר, לצורך העניין -
לסילביוס סנייפ. היא חשדה שזו היתה הבעיה שלו.
עמנואל מצאה את עצמה מביטה בנער הגבוה שצעד לצידה, וניסתה
להזכר בילד שנהג לספר לה את סודותיו הכמוסים ולהמציא לה
סיפורים לפני השינה. היא בקושי הצליחה להזכר בו, למרות שעמוק
בפנים ידעה שהוא שם.

עוצמת את עיניה כנגד הרוח, עמנואל התפללה שהדרך תגמר כבר.
עזאזל, שהיה מכורבל בתיק בית הספר שנשאה בזרועותיה, הוציא את
ראשו ונסוג מיד כשמספר פתיתי-שלג לבנים נחתו על אפו.
"את יכולה להשאיר את היצור הזה כאן. אני בטוח שהוא יסתדר," אמר
סוורוס בעת שחלפו על פני  פח-אשפה גדול. סביב המתקן התקבצו
מספר חתולים, רובם גורים צעירים, שנברו בשקיות הזבל בחיפוש אחר
שאריות מזון אכילות.
"השתגעת?" נזפה בו עמנואל. "תראה איזה מסכנים!" היא התכופפה
בניסיון להושיט את ידה לחתלתול הקרוב ביותר, אבל הגור ניפח את
פרוותו באיום, נשף באימה ונמלט כל עוד נפשו בו. סוורוס גילגל
את עיניו.

`ביבר לקוסמים` היתה חנות קטנה ושוקקת חיים ברחוב הראשי של
הוגסמיד. על הקיר המערבי של החנות היו ממוקמים עשרות כלובים
ובהם עכברושים מקפצים, אוגרים מחליפי צבעים וכדורי-שיער בלתי
מזוהים שהתחפרו עמוק בתוך המצע של כלובם. הקיר הסמוך אליו היה
עמוס באוקוריומים שונים ובהם דגים קסומים ואלמוגים בשלל צבעים,
ואילו הקיר שמאחורי הדלפק היה עשוי כולו מדפים-מדפים ועליהם כל
ציוד אפשרי לחיות מחמד. כלובים; כלי-אוכל; צעצועים; מסרקים;
תכשירי-היגיינה; קולרים צבעוניים - עמנואל אפילו הבחינה
בקולרים עשויי זהב ומשובצים באבני חן. חלק מהקולרים תאמו את
הצבעים של בתי הוגוורטס, ועל הקולר הירוק התנוסס נחש.
עמנואל נזכרה בחתול השמנמן של גברת אנדרסון. צמר לא היה אחד
מאותם חתולים מפונקים שהסכימו לישון אך ורק על מצעי משי ולאכול
את מזונם מצלחות מוזהבות. הו לא, צמר נהג לצוד כל הלילה ולחזור
השכם בבוקר, לכרסם את השיירים אותם הגישה לו אומנתה המבוגרת של
עמנואל ולהתכרבל על ערימה של בגדים בחדרה של גבירתו.
"שלום, איך אני יכול לעזור לכם?" שאל גבר כבן ארבעים. האדם
שיצא מהדלת הקטנה שבקצה החנות נראה כמו מישהו שהיה פעם בכושר
מצויין אבל נתן לעצמו להדרדר. חלוק קוסמים מרופט נמתח על כרס
שאותה לא טרח להסתיר, והוא העביר יד מלוכלכת בשיערו המקריח.
"כן?" המוכר בביבר הביט בשני בני-הטיפש עשרה שלפניו בשעמום.

עמנואל, שנהגה לערוך קניות במקום עבור הסייחים, זכרה איש נמוך
ועירני שנהג לעבוד בחנות. היא חיבבה אותו ואפילו נהגה לבוא
לעזור מדי פעם בשנה שעברה. המוכר החביב חלה במחלה מסתורית
כחודש לפני תחילתו של החופש וסיפר לעמנואל שהוא מתכוון לצאת
למסע סביב העולם ולהשאיר את החנות בידיו של בנו. האיש שניצב
לפניה היה ההפך הגמור מאביו: מוריס שפרד היה תמיד מלא חיים;
הוא נהג לברך את לקוחותיו בחיוך, להזמין אותם פנימה ולגרום להם
להרגיש רצויים; כאילו כל היום חיכה רק להם. מוריס הזקן, זכרה
עמנואל, טיפל בחנות במסירות ואהבה - אולי משום שהיתה ביתו.
השמעות אמרו כי לא הסתדר עם אישתו וחזר הביתה פעמים נדירות
בלבד.

"אנחנו מחפשים ציוד לחתלתול הזה-" עמנואל פתחה את ילקוט בית
הספר שלה והוציאה בזהירות את עזאזל.
החתלתול המדובר, שלא נראה מאושר במיוחד להיפרד מהמפלט החמים
שמצא לעצמו, נעץ בה זוג עיניים מאשימות.
שפרד הבן העיף בגור החתולים מבט מזלזל. "כן... כן, ברור". הוא
פנה באיטיות לאחד המדפים שמאחוריו וזרק מספר קולרים על הדלפק.
"הנה, תבחרו מה ש`תם רוצים". הוא עשה מספר צעדים כבדים לעבר
הדלת ממנה נכנס לפני מספר שניות והוסיף: "כשתסיימו, `תם יכולים
למצוא `תי מאחורה".
"אז... מה אתה חושב?" עמנואל הרימה קולר פשוט בצבע תכלת ובחנה
אותו.
"אני חושב שאם את מתכוונת להשאיר את היצור הזה אצלך, לפחות
תבחרי לו ציוד הולם". סוורוס התקדם לעבר מדף הקולרים והוריד את
רצועת העור היקרה בעליל שדוגמת נחש מעטרת אותה.
"הו סוורוס, אתה יודע שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו אחד כזה.
דמי-הכיס שאבא מקציב לנו בקושי-"
סוורוס סימן לה להחריש. "אל תדאגי," אמר בשקט. "יש לנו מספיק
אוניות להרשות לעצמנו את הטוב ביותר. קוסם טהור-דם לעולם לא
יסתפק בחיקויים זולים".
עמנואל הרימה גבה בחוסר אמון, "אני לא מבינה, מאיפה לך-"
"אני אספר לך אחר כך," קטע אותה בחדות והניח את הקולר הירוק על
הדלפק.
תוך מספר דקות סיימו התאומים לבחור ציוד ומזון בעבור עזאזל.
שפרד הבן לא נראה בשום מקום. סוורוס הביט בה מתחת לגבה
מקומרת.
כשהיא מפליטה אנחה, הקישה עמנואל על הדלת ממנה יצא המוכר לפני
זמן-מה, וחיכתה לתשובה. כשזו לא הגיעה, פתחה עמנואל את הדלת
והציצה פנימה. הדלת נפתחה בחריקה אל תוך חצר קטנה ומוזנחת
שהיתה מוקפת בגדר עץ רקובה.

עיניה של עמנואל נפערו בחוסר-אמון: באמצע החצר, קשורים לעצים
רחבי-גזע, עמדו שלושה גריפינים צעירים. היצורים המרהיבים הביטו
בה בעיניים צהובות ששיקפו אכזריות ואומץ לב כאחד. סוורוס, שפסע
בעקבותיה של עמנואל כעבור מספר דקות, הביט בהם גם הוא בסקרנות.

היא מעולם לא ראתה גריפין אמיתי: גריפינים היו יצורים נדירים
שהסיכוי להיתקל בהם הוא זעום. עמנואל למדה אודותיהם בשנה שעברה
וידעה כי בעבר, שימשו גריפינים כשומרים בעולם הקוסמים; קוסם או
מכשפה שרצו להגן על אוצר או מקום כלשהו בחרו, לרוב, ביצור זה
על מנת לשמור על אוצרם מפני שודדים. אך גריפינים, אז כהיום,
היו חיות נדירות מאוד והיה צורך באישור מיוחד ממשרד הקסמים על
מנת להחזיק באחד. אי לכך, מעטים הם אלו שהשתמשו בגריפינים
כשומרי-אוצרות. עוד למדה כי גריפינים הם בין חיות הפלא החזקות
והאכזריות ביותר, וכי הם מקשיבים אך ורק למכשף שרכש אותם.
הגריפין יהרוג כל אדם אחר שינסה להתקרב אליו.
עמנואל בחנה בסקרנות את הגריפין הקרוב עליה. הגוף הזהוב הטיל
אור מסנוור על סביבתו הקרובה, ונוצותיו נראו כמלאכת מחשבת של
זהב טהור. הגריפין לא היה גדול יותר מהיפוגריף, אולם מקריאה
בספר הלימוד ידעה עמנואל כי בבגרותו יכפיל היצור את גודלו.

"הנה הוא," אמר סוורוס והצביע על האיש שישב בפינת החצר. המוכר
ישב בפישוט איברים על כיסא ישן והביט בעיניים חלולות בעיתון
המלוכלך שבידיו. סביב לכיסאו היו פזורים בקבוקי וויסקי-אש
ריקים, ואילו ארגז מלא של וויסקי-אש מהסוג הזול ביותר ניצב
סמוך לגדר, ממתין לתורו. כלב מוזנח ורזה בעל שיניים בולטות
הרים את ראשו ופלט סדרה של נביחות קצרות כאשר הבחין בעמנואל
וסוורוס המתקרבים.
"סתום כבר, מטומטם!" קרא שפרד הבן וחבט בכלב באמצעות העיתון
שהחזיק. הכלב זחל מתחת לכסא כשזנבו בין רגליו. "סיימתם?" שאל
והתרומם לאיטו מהכסא.
עמנואל הנהנה, לבה נצבט נוכח המבט הנוגה בעיניו המימיות של
הכלב.
מולה, חטף המוכר בגסות את השטרות שהושיט לו סוורוס, תחב אותם
לכיסו וצנח בחזרה לכיסא.
כשהם עמוסים בקניות, עשו התאומים את הדרך בחזרה לטירה. הם לא
אמרו דבר זה לזו לאורך כל הדרך.  

עמנואל הביטה בשעונה ונחרדה לגלות כי נשארה לה בדיוק חצי שעה
לפני כיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל. היא היתה שקועה כל כך
בעזאזל עד כי החיבור בן תשעים הסנטימטרים אותו היה עליה להגיש
לפרופסור פומפיאוס פרח לחלוטין מזיכרונה. יוהן פומפיאוס היה
גבר נמוך בשנות החמישים לחייו, בעל פימות ורדרדות, קרחת מבריקה
וסגנון דיבור מליצי ומשרה שעמום. איש לא ידע בוודאות במה עסק
לפני שהתקבל ללמד בהוגוורטס, אבל הוא עצמו טען כי היה הילאי
בכיר במשרד הקסמים ואף קיבל הצעה להתמנות לשר קסמים, לה סירב
כיוון שהרגיש כי עליו לתרום משהו מעצמו לדור הקוסמים החדש. אי
לכך, היה נוהג להלאות את תלמידיו בהרצאות מתישות על חשיבותן של
מחויבות ועבודה קשה, וסיפורים שתמיד הסתכמו בכך שפרופסור
פומפיאוס נוכח לדעת כי הוא הדוגמא הטובה ביותר לקוסם צעיר
המחפש את דרכו בעולם, ויתר על משרד שר הקסמים, ובא ללמד
התגוננות כנגד כוחות האופל בהוגוורטס. תלמידיו של הפרופסור
התרגלו להרצאות נוסח: "כשאני הייתי בגילכם... " ונהגו לשקוע
בתנומה קלה למשמע המשפט המוכר.

כשהיא חובקת את עזאזל בידיה, פסעה עמנואל לאורך הפרוזדור
המוביל לספרייה. מבטה נח על החתלתול הקטן שנצמד אליה בחיפוש
אחר בטחון וחום. אולי השד לא נוראי כל כך ככלות הכל, חשבה
לעצמה וחייכה, לא בטוחה למי בדיוק היא מתכוונת.
מבטה נדד על פני קירות האבן העתיקים של הטירה, שטופים באור
הלפידים המרצד ששיווה להם מראה מסתורי ומתעתע. אוירה מכושפת
שכזו היתה עניין של מה בכך בהוגוורטס, אבל לרוב, עמנואל לא
הניחה לעצמה לשים לב לכך. התפאורה שמסביבה היתה פלאית: פסלים
שונים ומשונים הטילו את צילם על האריחים מעלי האבק, התמונות
שעל הקיר נשזרו באורח מתמיהה יחד עם חליפות השריון לכלל מראה
ססגוני ומעורפל.
עמנואל ידעה שבמקום בו היא עומדת נוצרה היסטוריה, וכי ברגעים
אלה, אי שם בנבכי הטירה, וודאי מתרחשת היסטוריה. כזו היתה
הוגוורטס; כשעון ללא עושה.
היא צמצמה את עיניה. הקירות חגו סביבה במחול עתיק, כאילו ניסו
לספר לה משהו; אור הלפידים מטייל על פני הלבנים מעלות האזוב,
מסיג את הצללים לאחור. צל - מצאה את עצמה מהרהרת, נמשכת אל
הפינות החשוכות שבין לפיד ללפיד - צל תמיד היה יסוד מיוחד
בהתהוות המחשבה האנושית. שם-לא-שם, חמקמק ומתסכל. הצל תמיד
סיקרן את האדם, מלווה אותו בכל אורחותיו, אבל איזה הוא האיש
שאיננו מפחד מצילו שלו.

עמנואל זכרה את עצמה מפחדת מהצעקות של אביה, מהבכי של אימה,
מחולשה נפשית... היא זכרה את עצמה מפחדת מהחושך יותר מהכל.
מהמפלצות צמאות הדם שמתחת למיטה. אבל ממה היא מפחדת עכשיו?
הצללים של הלילה כבר לא נראו מאיימים כמו שהיו, והבדידות
האיומה שהרגישה הרפתה מעט בזכות נערה מפוזרת מעט בשם אליזבת`
אריקסון. ועדיין, הוסיף פחד קמעי לאפוף אותה בשעה שנדדה
במעברים המוצללים של הטירה.
אבודה במחשבות, עמנואל מצאה את עצמה פוסעת במסדרונות המוארים
למחצה, מלטפת בהיסח הדעת את החתלתול הזעיר המנמנם בזרועותיה.
היא כלל לא הבחינה בדלתות העץ הכבדות של הספרייה כשחלפה על
פניהן, ובמקום, המשיכה הלאה וירדה בגרם המדרגות המוביל אותה אל
הקומה השנייה. היא נעצרה רק בפתח המרפאה, שנשא דמיון מפתיע
לכניסה המקומרת לספריית הוגוורטס. מוזר, היא מעולם לא שמה לב
לדמיון - אם כי בימים מסוימים, בהם היתה מרוגזת במיוחד ושכחה
לדלג על אחת המדרגות הנעלמות - היה לה נדמה כאילו הטירה מעוצבת
במכוון על מנת להוליך שולל את יושביה.
מקמטת את מצחה, עמנואל הציצה בעלת לדלתות העץ המקושתות. מיטות
נמוכות, חלקן מוסוות מאחורי כילה וחלקן חשופות, ניצבו לאורך
קירות המרפאה, במקום מדפי הספרים אותם כמעט ציפתה ולמצוא מעברן
השני של הדלתות. ובכן, הרהרה, זה היה אך צפוי. היא שמעה צחקוק
רם, ומתוך סקרנות גרידא הדפה מעט את הדלת כדי לראות מניין הוא
מגיע.
`גם זה,` החליטה עמנואל כשראתה את הנערה סמוקת הלחיים שהשמיעה
את הצחקוק, `היה צפוי.`

הנערה ישבה מעל אחת המיטות, רוכנת מעל נער רדום למראה שתחבושת
מגאזה נושמת מכסה את גרונו. קווצה של שיער שחור נפלה על פניו
החיוורים של הנער, לא אחר מסיריוס אני-חלומך-הכחול (וכרגע
הגרון שלי כחול מרוב חבלות) בלק. השידה הצנועה שלצד מיטתו של
בלק היתה מכוסה זרי פרחים וחבילות שוקולד, ואפילו הכיסא הלבן
שניצב ליד המיטה נאלץ לשמש כמנשא לבונבוניירות שעדר המעריצות
המריירות של הרול לא חדלו מלשלוח לו מאז הגיע למרפאה. הנערה
הצחקקנית שניצלה את העובדה שבלק ישן באותו רגע על מנת לגפף
אותו היתה ככל הנראה אחרונת המזדנבות לאותה שעה. היא העניקה
לבלק נשיקה אחרונה - לא מודעת לחלוטין לעמנואל הצופה בהם מן
הדלת ומעווה את פניה במחשבה שמוטב כבר לנשק גופה - ומהרה
להסתלק, מעניקה לעמנואל הניצבת בפתח מבט מבין. הא! כאילו שהיו
לה כוונות להתגנב לתוך אולם המרפאה ולגפף את סיריוס בלק בשנתו.


ובכן, היא היתה בטוחה לחלוטין שהאידיוט בכלל לא ישן, וסתם
מתענג על תשומת הלב הנשית שזרמה אליו מכל הכיוונים. מצמצמת את
עיניה ומיטיבה את אחיזתה בעזאזל שהביט בה בספקנות, פסעה עמנואל
לתוך אולם המרפאה. היא רק רצתה... טוב, לא היה לה בדיוק מושג.
ככלות הכל, קללת הראטוסמורטיס גרמה נזק חמור למדי לרקמות
העדינות בגרון. היא תבדוק מה שלומו, ותסתלק משם. היא ניצבה
מרחק צעדים ספורים ממיטתו של בלק, כשקול מוכר ומעצבן להפליא
נשמע באוזניה.
"באת לעשות סיבוב?"
עמנואל קפצה כנשוכת נחש. "הא! היית מת!"
בלק העניק לה חיוך מדושן. או מדושן עד כמה שאדם שהבוקר ספג
קללה שגרמה לו להקיא עכברושים מתים יכול לחייך. "אני מוכן
להתערב איתך על חמש אוניות שאת לא מעזה".
היא הביטה בו בזוג עיניים רושפות. אף אחד עוד לא הזהיר את
הפרחח הקטן שלעולם, אבל לעולם, לא לערוך התערבות עם בן למשפחת
סנייפ? "תהפוך את זה לעשר".
"בשבילך, חמש-עשרה".
עמנואל העניקה לו חיוך מתקתק. "בסדר, עכשיו תחזיק את עזאזל".
בלק הרים גבה. "עזאזל?" שאל כשהוא נוטל את החתלתול הקטן
והעטלפי למראה ומערסל אותו בזרועותיו. "ליצור חמוד ומקסים כל
כך את קוראת עזאזל?"
"על שם המקום ממנו הגיע," הסבירה עמנואל. "עכשיו, אל תסיח את
דעתי, אני לא רוצה להקיא מגועל".
לשמחתה, היתה המרפאה ריקה לגמרי באותו יום - אפילו מדאם פומפרי
לא נראתה באופק. `טוב מאוד,` חשבה עמנואל. הדבר האחרון שרצתה
היו עדים. אם אפילו שעה אחת קודם לכן היה מישהו מספר לה כי
הנשיקה הראשונה שלה תהיה עם סיריוס בלק - ועוד בגלל התערבות
טיפשית - היתה עמנואל חושבת כי אותו אדם צורך סמים מהסוג
שמערפל את החשיבה וההיגיון. עם זאת, עמנואל לא יכלה להכחיש כי
סירוב לאתגרים מהסוג הזה מעולם לא היה הצד החזק שלה: פעם אחת
הרחיפה את הפיאה של סילביוס רק מפני שסוורוס אמר שאין שום
סיכוי שבעולם כי תעז לעשות זאת. כמובן שהמעשה הביא לתוצאות לא
נעימות, במיוחד בעבור סוורוס שלקח על עצמו את האשמה.
ובכן, לא היה טעם לחשוב על זה יותר מדי - היא היתה נערה עם
משימה, והיא בהחלט מסוגלת לנשק טרול טיפש אחד. בולעת את רוקה,
עמנואל עצמה את עיניה ורכנה קדימה בכוונה לגמור עם זה כמה
שיותר מהר. היא נשמה עמוקות, וקיוותה בליבה שבלק לא יבחין שהיא
לא בדיוק מומחית בעניין. אחרי הכל עם ניסיון כמו שלו...

פניו של בלק נחו מרחק נגיעה מפניה - היא כמעט יכלה לחוש בהבל
נשימתו החמים על פיה... היא יכולה לנשק אותו, נכון? זו לא היתה
אמורה להוות בעיה...? או ש- רצף מחשבותיה נקטע ברגע ששפתותיהם
נפגשו. הרפרוף הקל שנוצר גרם לעמנואל לחוש צמרמורת קלה שהתפשטה
בגופה כמו אש בשדה קוצים.
היא נסוגה במהירות, מקווה שבלק האידיוט לא הבחין בכלום.
ניצוץ ממזרי ריצד בעיניו של בלק.  "מממ... חמש-עשרה אוניות,
הייתי אומר שאת יכולה לעשות יותר מזה".
עמנואל צמצמה את עיניה והביטה עליו בקור. טרם קם האיש שניצח בן
משפחת סנייפ בהתערבות. היא לא תיתן לשום פרחח עלוב לבית בלק
לבקר את הנשיקות שלה. עמנואל לקחה נשימה מייצבת וחפנה את פניו
של בלק, מתעלמת מתמרור האזהרה המנטלי שהבהב בראשה וצעק עליה
בקול הבריטון של סוורוס שאוי ואבוי לה אם תמשיך עם השטות הזו.
היא רצתה לעצום את עיניה ופשוט לנשק אותו בדיוק כמו בפעם
הקודמת. אבל במקום שתעשה זאת, מצאה את עצמה ממשיכה לבהות
בעיניו השחורות והעמוקות של סיריוס בלק - כאילו כח אסטרונומי
כלשהו מנע ממנה להסיט את עיניה. והיא היססה.
עמנואל היתה בטוחה שהוא הולך לצחוק עליה, לומר לה שהיא ילדה
קטנה שלא... אבל במקום, בלק ליטף את לחיה בעדינות, וחייך. לא
מאותם חיוכים שנועדו להפיל כל נקבה ברדיוס מאה מטר מהרגליים,
אלא חיוך אמיתי ומשרה בטחון שאמר לה שהכל בסדר.
שולחת את ידה כמתוך אינסטינקט כלשהו, מבלי להבין מדוע בדיוק
היא עושה זאת, הסיטה עמנואל את קווצת השיער השחור שנפלה על
עיניו.
היא לא התנגדה כשנישק אותה ברוך, שפתיו מרחפות על שפתיה, ואז
מפשקות אותן ברכות. התחושה היתה חדשה לה: עמנואל התקשתה לקבוע
האם היה זה מוזר או נעים - היא תמיד תהתה מה אמורים לעשות
בסיטואציה כזאת, אבל הבינה במהרה כי עמוק בפנים, הגוף יודע
לבד. היא הניחה לאצבעותיה להישזר בשיער השחור, עיניה נעצמות
כשסיריוס החליק את לשונו לתוך פיה, ידיו החזקות מטיילות על גבה
ומלטפות את שערותיה. ברגע הזה, פרחו כל המחשבות מראשה, מאפשרות
לה להתענג על מכלול התחושות החדשות והמוזרות שהציפו אותה.  

חריקת דלת מבשרת רעות גרמה לעמנואל לזקוף את ראשה בבהלה
ולהתעורר למציאות.
ג`יימס פוטר עמד בכניסה למרפאה, פיו פעור ופניו לבנים יותר
מהסדינים שכיסו את מיטות המרפאה. "הלו, רך-כף... אני, אהמ -
רציתי לוודא שהכל בסדר איתך... אבל - אני רואה שאתה מרגיש יותר
טוב". פוטר הסתובב במהירות בכוונה לצאת, אולם עמנואל הקדימה
אותו וקפצה בזריזות על רגליה.  
"לא, זה בסדר, אני בדיוק הולכת," מלמלה בפיזור דעת ויצאה
במהירות שיא מהמרפאה. עזאזל, שהתכרבל בינתיים לרגליו של
סיריוס, קפץ מהמיטה ורץ, מיילל, אחריה.