"מה, לכל הרוחות, זה צריך להיות?" עיניה של עמנואל נצצו בזעם,
שעה שהיא דחפה את החתלתול השחור והמכוער למראה לידיו של סיריוס
בלק למחרת, בדיוק אחרי ארוחת הבוקר. אמש, המהומה הסתיימה רק
אחרי התערבותה של פרופסור מאגנוס, שנכנסה בחלוק המשי השחור שלה
אחרי שהשמועות על המהומה הגיעו עד אליה. היא פיזרה את הבנות
הנרגשות ואפילו הצליחה להרגיע את אנדריאה, שאיימה לזרוק את
הגור מאחד ממגדלי הוגוורטס אם עמנואל לא תיפטר ממנו בדקות
הקרובות. עמנואל נאלצה לסבול כל הלילה את הקיטורים של אנדריאה
והיללות הלא פוסקות של החתול שסירב להירדם.
"זה חתלתול". אמר סיריוס בחיוך תמים אך לא לקח את הגור.
"אני רואה שזה חתלתול!" עמנואל צמצמה את עיניה בכעס, מתעלמת
מהתלמידים הסקרנים שעצרו על מקומם כאילו דרכו על השיקוי המדביק
שנמכר בחנות של זונקו. "אני רוצה לדעת מה הוא עשה על המיטה
שלי!" יותר ויותר תלמידים קפאו על מקומם למשמע הצעקות והאזינו
בסקרנות.
"הממ... אולי ישן?" הציע סיריוס.
"אין לי היום מצב רוח לזה, בלק! אתה יודע טוב מאוד למה אני
מתכוונת".
"לא, אין לי מושג למה את מתכוונת, את בעצמך אומרת כל הזמן שאני
כזה טיפש. כנראה שאנשים טיפשים כמוני דורשים הסבר מיוחד".
"אל תעשה מעצמך קורבן, בלק. פשוט תיקח את החתלתול ותחזיר אותו
למקום ממנו הוא בא". אמרה עמנואל בחוסר סבלנות והושיטה לו
בהחלטיות את הגור.
"אין בעיה, אני אחזיר אותו". אמר סיריוס בקור ולקח ממנה את
הגור.
"באמת?" משום מה עמנואל לא ציפתה שזה ילך כל כך קל.
"בטח, אין לי שום בעיה להחזיר אותו לחנות ההיא בהוגסמיד". הוא
ליטף את פרוותו המרוטה של הגור והוסיף כבדרך אגב: "מה אכפת לי
אם יטביעו אותו".
"יטביעו אותו? למה שיטביעו אותו?"  שאלה עמנואל בבלבול ושביב
של דאגה הופיע בקולה. היא הביטה על הגור המלוכלך שרעד מקור
ופחד בידיו של בלק. הוא היה כל כך קטן וחלש, עיניו הבוהקות
שיקפו פחד ובילבול. הוא הביט עליה במבט מתחנן ופלט יללה קצרה.

"זה מה שהם אמרו. כנראה אף אחד לא רצה אותו. הבעלים אומרים
שהוא מבזבז להם את האוכל". הוא אמר ומשך בכתפיו.
עמנואל הביטה בחתלתול הקטן והרגישה לפתע לא כל כך בטוחה בעצמה.
היא ממש לא רצתה שיטביעו אותו. אך מצד שני, היתה נחושה בדעתה
לא לקחת מבלק דבר. אולי עד שאמצא לו בעלים אחרים... עמנואל
אמרה לעצמה וקימטה את מצחה בריכוז.
"טוב, אין לי זמן לבזבז. אני הלכתי". סיריוס הסתובב בחדות ועשה
מספר צעדים.
"חכה רגע," קראה עמנואל.
"כן?"
"אני... אני אשמור אותו בינתיים. עד שימצא בית אחר". היא פלטה,
לקחה ממנו את הגור ופנתה במהירות חזרה למרתף סלית`רין בלי לומר
יותר מילה.
לעזאזל איתך, סיריוס בלק! היא סיננה כל הדרך עד לחדרה, מנסה לא
להתייחס יותר מדי לתלמידים הסקרנים שהקשיבו לשיחה שלה עם בלק
וכעת ליוו אותה במבטם. החתלתול הרים את ראשו, חושף שני ניבים
מבצבצים מתוך פיו ופלט יללה צרודה שנשמעה כמו דלת שאף אחד לא
שימן הרבה מאוד זמן. לעזאזל... עמנואל חייכה לעצמה וליטפה את
ראשו הקטן של הגור, "אני חושבת שאקרא לך עזאזל, מה אתה חושב על
זה?" אמרה עמנואל כשהניחה אתו על מיטתה. החתלתול הרים את עיניו
ומיצמץ.

"אוף! למה החתול הזה לא אוכל!" שאלה עמנואל בתיסכול כאשר היא
ואליזבת` ישבו בחדרה של אליזבת` אחרי סיום השיעורים וניסו ללא
הצלחה מרובה להאכיל את עזאזל.
עשרות סוכריות "ברטי בורטס" היו מפוזרות על הרצפה. עמנואל
ניסתה לשווא לשכנע את עזאזל לטעום מהן אך החתלתול רק הביט
בסוכריות הצבעוניות בחשדנות והפנה את ראשו. אליזבת` ניסתה מספר
פעמים לשכנע אותו לשתות מיץ דלעת שהן מזגו בצלוחית קטנה. כל מה
שהשיגה היה מיץ דלעת שפוך על השטיח.
אליזבת` משכה בכתפיה וגירדה את עזאזל מאחורי אחת מאוזניו
הענקיות. "אין לי מושג. אולי כדאי לשאול מישהו שמגדל חתול..."
"לאומנת שלי היה פעם חתול" אמרה עמנואל ונזכרה בחתול השמן של
גברת אנדרסון. אותו חתול היה בעל החיים היחיד שהכירה בילדותה.
הוריה מעולם לא הסכימו להביא לה בעלי חיים משלה. "אני חושבת
שהיא הביאה לו קופסאות מיוחדות כאלה לחתולים, את יודעת, כאלה
שמוכרים בביבר לקוסמים בהוגסמיד".
"אבל לא מתוכננת יציאה להוגסמיד עד סוף השבוע! מה נעשה עד אז?"
אמרה אליזבת` ביאוש ונפנפה בחתיכה של דג בפניו של עזאזל, שנשאר
אדיש.
"אני לא יודעת. אולי כדאי לבקש מפרופסור מאגנוס לקבל אישור
מיוחד לצאת להוגסמיד כדי לקנות דברים בשביל עזאזל?" אמרה
עמנואל בתקווה.
אליזבת` חשבה לרגע ואז אמרה: "את יודעת, זה יכול להיות רעיון
טוב. אני לא חושבת שיש סיבה שהיא לא תסכים".
"יופי! ובהזדמנות גם נתלה מודעות. אולי מישהו יהיה מעוניין
לאמץ אותו!" עמנואל זינקה על רגליה והרימה את עזאזל מהשטיח.
"לאמץ אותו? חשבתי שאת-"
"לא, אני לא משאירה אותו". עמנואל קטעה אותה בהחלטיות.
"אוף, אבל למה? הוא חמוד!" אליזבת` הביטה בה במבט מתחנן ולקחה
מידיה את הגור שפלט יללה נרגזת.
"כי... אני לא רוצה". אמרה עמנואל בתסכול. "אני לא מוכנה לקבל
ממנו שום דבר".
"אז בזה מדובר..." אליזבת` טלטלה את ראשה, "אנשים טועים לפעמים
את יודעת, זה לא קל כשמצפים ממך כל כך הרבה".
"למה את מתכוונת?"
"אני מתכוונת... כשיש סביבך הרבה אנשים, שמצפים שתעשה דבר
מסוים, יכול להיות מאוד קשה לעשות מה שאתה רוצה לעשות. את
מבינה?"
"אר... לא ממש".
"תראי, כשסיריוס הגיע לראשונה להוגוורטס הוא לא הכיר הרבה
אנשים חוץ מלוציוס מאלפוי, בלטריקס ונרקיסה, אותם הוא ראה בדרך
כלל באירועים משפחתיים. רוב משפחות הקוסמים חששו מאוד ממשפחות
טהורות דם, היו הרבה שמועות שהן תומכות באת-יודעת-מי ואנשים
העדיפו לא להתעסק איתן. את בסלית`רין, המצב שם שונה לגמרי. רוב
התלמידים באים ממשפחות טהורות, או מיוחסות".
"כן, אבל איך זה קשור-"
"סיריוס בא ממשפחה ידועה בחיבתה לאומנויות האופל. כל האמהות
הזהירו את ילדיהם הקטנים שלא יתקרבו יותר מדי לבלקים, אחרת הם
עוד עלולים לקלל אותך באיזה קללה איומה או יותר גרוע. בגלל זה
תלמידי השנה הראשונה פחדו ממנו. אף אחד לא רצה לשבת איתנו
בקרון של רכבת האקספרס, חוץ מג`יימס.  ג`יימס גדל עם אבא מוגל
ואמא מכשפה שבילתה יותר מדי זמן בעולם המוגלגי. הם סיפרו לו
כמובן על עולם הקסמים ועל הוגוורטס אבל לא התעמקו יותר מדי
בפרטים... ג`יימס נכנס אלינו לתא והחל לפטפט מיד על איזשהו
משחק מוגלגי טיפשי וככה הכל התחיל. ג`יימס פוטר היה מאותם
הילדים שהיו מסוגלים לגרום לכולם ללכת אחריו. כשהוא דיבר, כולם
הקשיבו. אחר כך כבר לא היה אכפת לאף אחד מאיזה משפחה בא
סיריוס, וגם ג`יימס מעולם לא הקדיש לכך מחשבה מרובה, כולם
חיבבו אותם, את בטח יודעת".
"כן, אי אפשר שלא לשים לב," אמרה עמנואל.
"את בוודאי מבינה שהקשר ביניהם הוא אחד מאותם קשרים נדירים שלא
נתקלים בהם הרבה".
"נניח".
"ואת גם יכולה להבין שמה שקרה אז קשור בכך שסיריוס לא רוצה
לאבד את הערכתו של ג`יימס".
עמנואל קימטה את מצחה ולא אמרה דבר דקות ארוכות. "טוב, אני
חושבת שאגש לפרופסור מאגנוס בקשר להוגסמיד.  היא בבית, נכון?"
"אני חושבת שכן" אמרה אליזבת` והן יצאו מהחדר לעבר חדר
המגורים.

פרופסור מאגנוס היתה שקועה בקריאה, ראשה נתמך בכרית קטיפה
שחורה שנחה על הספה המפוארת.
"אר... פרופסור?" עמנואל שאלה בחוסר נוחות.
"כן?" היא התרוממה קצת, מיישרת את המשקפיים הדקים על אפה.
"ובכן, החתלתול הזה מאתמול, הממ... הוא לא אוכל את האוכל שנתנו
לו וחשבתי אולי-"
"את רוצה ללכת להוגסמיד לקנות לו אוכל?" קולה היה רגוע, כאילו
ציפתה כל היום לשאלה הזאת.
"אם זה אפשרי". עמנואל נשכה את שפתה התחתונה.
"אני חושבת שיהיה אפשר לארגן משהו". היא חייכה, "שעה תספיק לך,
הלא כן?"
"כן! תודה פר-"
"אין צורך להודות לי, רק תוודאי שאחיך יבוא איתך. זה לא
בטיחותי להסתובב בהוגסמיד לבד בימינו".
"אני אנסה" אמרה עמנואל, למרות שידעה כי לשכנע את סוורוס
להיגרר איתה להוגסמיד, במיוחד אחרי מה שאמרה לו, לא יהיה קל.
"כדאי שתמהרו, עוד מעט יש ארוחת ערב, אתן לא רוצות לפספס את
החלקים הטובים ביותר". היא חייכה.
"את לא באה?" שאלה אליזבת`.
"יותר מאוחר, כנראה". היא אמרה וחזרה לספר העבה בכריכת העור.

אחרי ארוחת הערב, עמנואל ואליזבת` נפרדו ופנו כל אחת לכיוונה;
עמנואל למרתפי סלית`רין ואליזבת` למגדל רייבנקלו. עמנואל
הבחינה מיד שסוורוס תפס את אחת הכורסאות ליד האח והחליטה כי זה
הזמן המתאים ביותר לבקש ממנו ללוות אותה להוגסמיד מחר. היא לא
היתה בטוחה אם הוא עדיין כועס אליה, אחרי הכל גם הוא היה אשם
בזה שהיא התפרצה עליו.
"משהו מעניין?" עמנואל הציצה מעל כתפו בספר שהוא קרא, היא לא
הספיקה לראות את התוכן מכיוון שהוא סגר אותו מיד.
"מה את רוצה?" הוא אמר בחוסר סבלנות, והכניס את הספר לתיק
הפתוח שהיה זרוק לרגלי הכורסא.
"ככה אתה מתנהג לאחותך האהובה? סתם רציתי לדעת מה שלומך".
עמנואל חייכה וצנחה לכורסא השכנה.
"חשבתי שיש לך חתונה לתכנן. מה, הגעת לתת לי באופן אישי את
ההזמנה?" הוא חייך ושילב את אצבעותיו החיוורות.
"אתה התחלת את זה, אל תאשים אותי". היא אמרה ברוגז.
"אני? אם אינני טועה את זו שמשפילה את עצמך בפני המנוול הזה,
אני רק ניסיתי להגן עלייך, עכשיו תראי למה זה הוביל, אין תלמיד
שלא מדבר- "
"אני לא משפילה את עצמי בפני אף- רגע, אמרת שמדברים על זה? מה
אתה יודע בכלל?" עמנואל נעצה את מבטה באחיה שהשתתק לפתע ולא
הביט עלייה יותר.
"זה לא משנה מה אומרים. את הבאת את זה על עצמך, עכשיו אל תסמכי
עליי שאני אתקן את זה. אם תהיי חכמה את תתעלמי ממנו ואולי
העניין ישכח עד שבוע הבא".
"מה זאת אומרת העניין ישכח? אני רוצה לדעת מה אתה יודע!" היא
קפצה מהכסה ונעמדה מולו.
"ואני לא הולך לספר לך. תשכחי מזה".
עמנואל ידעה כי אחיה עקשן וניסיון להתווכח איתו חסר סיכוי בערך
כמו לגרום לפרופסור מקגונגל לשיר באמצע השיעור, ולכן ויתרה על
הניסיונות לשכנע אותו לספר לה. "אר... בעצם באתי כדי לבקש ממך
משהו". היא אמרה וחזרה לשבת בכורסא.
"כמה מפתיע". הוא גיחך והביט עליה בשעמום. "אני לא עושה לך שוב
שיעורים בשיקויים, תשכחי מזה".
"לא, זה לא זה". עמנואל חייכה ונקשה בעצבנות באצבעותיה על
הידית של הכורסא. "אני צריכה שתלווה אותי להוגסמיד מחר בבוקר".
היא הביטה עליו במבט מתחנן וחייכה חיוך מתוח.
"להוגסמיד? למה?" הוא הביט עליה במבט שואל.
"אממ.. אני צריכה לקנות משהו לחתול החדש שלי". עמנואל שיחקה עם
תלתל משיערה.
"אל תגידי לי שהחלטת לשמור את היצור הזה!" עיניו הבזיקו בכעס.
"אין לי ברירה, אני לא יכולה לתת לו למות! מה אני יכולה
לעשות?"
סוורוס טלטל את ראשו ונאנח. "לפעמים אני לא מאמין שאנחנו קרובי
משפחה, את יודעת. לקחת משהו מהאויב כי אין לך ברירה? אני הייתי
מחזיר לו אותו מפוחלץ!"
"בלק אולי אידיוט, אבל הוא לא האויב. מה יש לך? אפשר לחשוב
שנידבתי סודות לאתה-יודע-מי".
סוורוס נראה כי עמד להגיד משהו אבל אז השתתק. "את שכחת כבר מה
הוא ושאר אוהבי הבוצדמים עשו לנו מאז היום הראשון שלנו פה?"
הוא אמר לבסוף. "מה קרה, כמה מילים יפות מטמטמות לך את
הזיכרון?" הוא הוסיף בארסיות.
"סוורוס! איך אתה מדבר? בוצדמים?" עמנואל לא שמעה קודם את
סוורוס אומר את המילה המבחילה הזאת בנוכחותה. "אני זוכרת טוב
מאוד שגם אתה תרמת לכל העניין הזה שלך עם פוטר, אם אינני טועה
זה אתה שתקפת אותו ביום הראשון שלנו פה? או שהזיכרון שלי טומטם
עד כדי כך שאני זוכרת דברים שלא היו?"
"את לא יודעת כלום". הוא סינן בשקט וקם מכיסאו.
"אז אולי תאיר את עיני? מה בדיוק אני לא יודעת?" עמנואל זינקה
גם היא מכיסאה וחסמה לו את הדרך.
"אמרתי לך, זה לא משנה". הוא ענה בקור.
"תפסיק להתייחס אלי כאילו אני תינוקת! לא רוצה ללוות אותי? לא
צריך, אני אסתדר גם בלעדיך!" עמנואל התרגזה והביטה על אחיה
בכעס.
"לכי לישון, אני אלווה אותך להוגסמיד מחר, אם זה מה שאת רוצה".
הוא הזיז אותה הצידה ונעלם במעלה המדרגות.
"סוורוס!" עמנואל קראה בעקבותיו, אבל הוא כבר נעלם.

בחדר, עמנואל הניחה את עזאזל בקופסת קרטון מאולתרת שהכינה קודם
לכן, וטיפסה על מיטתה. מבטה נפל על ספר מוגלגי בעל כריכה
צבעונית אותו השאילה מאליזבת` לפני זמן מה. היא פתחה את הספר
ושקעה לתוך סיפור אגדות מופלא של בני מלוכה ואנשים פשוטים,
דרקונים ואומץ לב. עמנואל לא הרגישה איך הזמן עובר, הסיפור גרם
לה לשכוח מהכל ולעבור לזמן אחר ולמציאות אחרת.
היא חשה איך אט אט היא שוקעת במעמקיו של עולם דמיוני. הבריחה
לתוך הפנטזיה, לתוך אותה ממלכה קסומה של נסיכות יפהפיות,
נסיכים רמי מעלה, גיבורים נועזים ואידיאלים רבי חשיבות, הסתמנה
תמיד כאופציה בשעת משבר.
דמיון חשוב יותר מידע. ידע הוא מוגבל, דמיון יכול להפליג סביב
העולם. המחשבה הזאת ניחמה אותה. הידיעה שמקום המחבוא הסודי שלה
תמיד יישאר על כנו. עמנואל הרגישה כיצד גבעות נשגבות של שלווה
וחוסר דאגה קמות ונישאות מעליה, הבזקים מרהיבים של הרפתקאות
מרתקות ומסעות מפרכים אופפים אותה, מטביעים אותה בתוכם
ומאפשרים לה להתנתק מהצלליות העמומות שהותירה אחריה המציאות.

עמנואל עמדה על ההר והביטה בשביל הצר שהתפתל לרגליו. השמיים
מאחוריה היו שחורים וניבאו סערה איומה. היא חשה את הקור הצורב
חודר לעצמותיה, מאיים להקפיא כל טיפה של רגש ושמחה. עמנואל
הרגישה כי לא נותר עוד הרבה זמן לפני שהקור ישתלט עליה סופית,
יהפוך אותה לחלק מהקרח שעטף את ההר הזה. היא הבחינה בדמות על
סוס מתקרבת לכיוונה, אבל כבר לא היה לה אכפת. היא הרימה את
מבטה אל השחור של השמיים. כל כך קר...
דמות הצללים שעל הסוס התקרבה אליה במהירות. עמנואל לא הרימה את
מבטה בשעה שהצל הניף אותה על הסוס.  הם דהרו במהירות במורד
ההר, כשהסערה רודפת אחריהם כמו חיית טרף שרודפת אחרי קורבנה.
כל צעד שהסוס דהר גרם לה להפשיר ולהתעורר לחיים. הם עצרו בקרחת
יער, קרני השמש רקדו בעליזות על הדשא שהיה רטוב מהטל. עמנואל
מצמצה והביטה בשמיים - הם היו בהירים וחסרי עננים. היא העתיקה
את מבטה לדמות הצללים המסתורית לפניה. היתה לה תחושה כאילו הם
מכירים מאיפשהו, אך יחד אם זאת היא ידעה עמוק בתוכה כי הוא זר.
הוא הסתובב ו...

"עמנואל!!!"
עמנואל פקחה בחדות את עיניה, מישהו צעק ישר לאוזנה.
"תתעוררי מיד!"
"מ...מה קורה פה? למה-"
"העכברוש שלך! תראי מה הוא עשה!" עמנואל הבחינה בדמות מטושטשת
עומדת ליד מיטתה.
עמנואל שפשפה את עיניה והתיישבה על מיטתה. אנדריאה שנראתה
עצבנית יותר מהרגיל נראתה כאילו עומדת לפרוץ בבכי.
"הוא השתין על המיטה שלי". היא אמרה בקול שקט, כמעט בלחישה.
לפתע עמנואל הרגישה חשק עז לנשק את החתלתול המכוער. "באמת? אז
תעלימי את זה, חשבתי שאת מעולה בלחשים". אמרה עמנואל והפעילה
את כל מאמציה על מנת לא לפרוץ בצחוק.
"ניסיתי. זה עדיין שם". קולה עדיין היה שקט באופן משונה.
"הו, אה... כנראה ש... לשתן של עזאזל יש תכונות קסומות".
עמנואל תהתה איך הדבר אפשרי בכלל.
פניה של אנדריאה האדימו. "לא אכפת לי מהתכונות הקסומות של השתן
של החתול שלך! אני רוצה שזה ירד! עכשיו!"
"ובכן, זה לא החתול שלי," פיהקה עמנואל. "זה החתול של בלק.
אולי בלק יוכל להוריד את השתן מהמיטה שלך".
עמנואל חייכה לעצמה בשעה שאנדריאה פרצה בזעם מהחדר, גוררת
אחריה את אורליה ואת השמיכה עליה השתין החתול. היה נדמה לה כי
הממזר הקטן קרץ לה לפני שפנה ללקק את כפו הקדמית.