איני יודע עד כמה אוכל לסבול את זה.
הסובלנות שלי כלפי דברים חיים - ומהם בני אדם במיוחד - החלה
פוקעת למראה אותו אדם הישוב על הספסל.
הוא ישב פארק הסמוך לדירתי הזמנית ופרט לכך - לא עשה דבר.
כלומר - הוא פשוט ישב שם, על הספסל, ולא עשה כלום.
אבל האופן שבו הוא לא עשה כלום - האופן הוא זה שהטריד אותי עד
כדי טירוף בלתי רצוני כזה - כי אני הרי אוהב בני אדם.
או לפחות כך אני חושב...

אני מתגורר כעת בדירה של שני ידידים-אוהבים שלי. בחור ובחורה -
לשם רענון - אבל בהחלט מהסוג שקשה לקבוע במדויק לגביו גם לאחר
יותר מפגישת הכרות אחת. הם אנשים מאוד נחמדים, והם אפילו מרשים
לי לשתות היישר מהבקבוק מיץ אשכוליות, לפעמים.
החלטתי לצאת לסיבוב קצר לפארק של השכונה בערך בשעה 18:30, אחרי
ארוחת צהרים די משביעה, אם כי לא ממש, של גבינה צהובה ונקניק
קבנוס בבאגט. מאחר ולא היו למארחיי ספרים שבא לי באמת לקרוא
(ספרות קאנקרית? טקסי שמש וירח אינדיאנים?!) ומאחר ותנאי הכרחי
להשתכנותי בדירה הוא לא לנגוע בטלוויזיה- שמסיבה מטרידה ביותר
היא 40 אינץ' וממוקמת בדיוק במרכז החדר כאשר מאחוריה ממוקמות
שתי יצירות אומנות של רנואר אשר מתארות, תאמינו או לא, בני אדם
הקוראים בעניין ספר, (אני מתחיל לחשוב שהם עושים לי מבחן
כלשהו...) - חשבתי לעצמי שיכול להיות נחמד להאכיל כמה יונים
בפארק.
לקחתי את בובת הטרול הנורווגית שלי והכנסתי לתוך התיק, שם
הצטרפה לכיכר לחם של אתמול ומשקפי שמש.
ירדתי את כל המדרגות מקומת הגג עד לרחוב והמשכתי דרומה - עד
למכולת ומשם ימינה למרכז העיר. הפארק עצמו לא מרשים במיוחד.
מספר עצי צפצפה ושיח או שניים של בוגנוויליות ורודות אשר
מטיילות להן בין השבילים הרחבים. פה ושם זרועים ספסלי עץ כהים
ובצד הכי מזרחי נטועה לה מזרקה חלודה, שמסיבה תמוהה כלשהי
עובדת רק בימי שלישי וראשון.
אני מתקדם לעבר הספסל הקבוע שלי - זה שמול המזרקה - ועוצר
בפתאומיות.
ישנו זוג - בחור ובחורה - על הספסל שלי, והם עסוקים בפעילות
מחתרתית ענפה.
מאחר ולא נעים לי להפריע,  התרתי להם את השימוש בספסל והמשכתי
הלאה - לספסל שמעבר לשיח הבוגנוויליה.
בעודי נהנה מנקודת התצפית המצוינת על זוג הנאהבים הפוחזים, אני
מתרווח בספסל ופותח את התיק. שם את משקפי השמש לעיני ונשען
לאחור.
השמיים עדיין מפוספסים באפור, וישנו רק גוון דק של כתום-ורדרד
בכיוון של השקיעה. עצי הצפצפה, נאים למראה כולם, השירו את כל
עליהם למרגלותיי ובכך יצרו ציור מונוכרום של אדום וצהוב סביבי.
לרושם אומנותי זה מצטרפות הציפורים היחידות שאני שומע - שהן
שחרורים -  על קריאות ה- טו-טי-טו שלהן המתמזגות בין צללי
הענפים.
שוב פעם אני נזכר כי ברצוני לצייר את המקום, במיוחד את נוף
העצים, שהוא מרשים למדיי בהתפצלות הבלתי רגילה של ענפיהם,
כנראה בשל כמות האור הייחודית שהם מקבלים.
השלווה נעה בגלים רגועים בין הגזעים, ואני נושם אותה כמו מים.
עכשיו, רגוע ונינוח, אני מוציא את בובת הטרול שלי ומציבה
לצידי.
עשויה פלסטיק איכותי של תיירים, גמיש ומוקצף כיאות, עם אף ענק
ועיניים קטנות, היא המזכרת היחידה מהטיול הבודד שלי לחו"ל -
הטיול לנורווגיה. מה שמצא חן בה בעיני, הוא אופן ההכנה שלה.
ניתן היה לראות כי עשו אותה בשתי יציקות, אחת לחלקה הקדמי ואחת
לחלקה האחורי. את שני החלקים המתקבלים הדביקו האחד לשני ורק
הכובע הענק שלראשה מאחד את הבובה. כלומר, היא בעצם כמוני - שני
חלקים נפרדים שהודבקו באקראיות החיים אשר הדבר היחידי המאחד
אותם הוא הכובע - הגוף הזר והחיצוני שהמציאה החברה שסביבי.
ניסיתי כמה פעמים להוריד לה את הכובע, לבדוק מה יקרה לבובה,
אבל הוא דבוק מאוד חזק, אולי אפילו מולחם...
הפיורדים - זהו נוף שבחיים לא אוכל לעכל עד הסוף. תחושת
ההתרחבות השולחת אותי על פני האוויר כאשר אני נוכח בפיורד -
היא התחושה הכי קרובה לריחוף שהרגשתי בחיי. זאת כמובן, בלי
עזרים אנושיים.
הגבר והאישה אשר למולי, שכבר מזמן עברו את רמת ההגינות
המינימלית אפילו שלי, המשיכו להתגופף להנאתם זה עם זה. בגדיהם
החמים מתערבלים ומתמזגים האחד לשני ויוצרים מחול חינני של אדום
וכחול כהה. הייתי צריך לצייר את זה - נאנחתי לעצמי שוב.
השמש כבר שקעה, לפי הסתגלות השמיים והעלמות הגוון הזהוב
מהענפים, ובעודי מעביר מבט חטוף נוסף על הסובב אותי, השלתי את
שקית הניילון מכיכר הלחם ששמרתי במיוחד מאתמול, והתחלתי לבצועה
לחתיכות קטנות. במבטי הסורק, חיפשתי למעשה את היונים, שהן מושא
נפשי עתה. מצאתיהן בקצהו הימני של הפארק, ליד ספסל קטן אשר
אוכלס ע"י איש זקן, קמוט גב, שישב עם הפנים למולי (הוא לא הביט
על הזוג, אולי אפילו לא זיהה כי הם שם). היונים סובבות את האיש
בערבוביה קדושה של נוצות אפורות, ובכך הן גורמות אפילו לי
להתקנא.
הזקן לבוש מעיל חום ארוך וצעיף צמר בצבע בורדו, יושב במקומו
ולא נותן תשומת לב ליוניו. למען האמת, הוא לגמרי מתעלם מהן,
אפילו מפיסת הפיתה שבידו הוא לא זורק להן פרורים. הוא רק יושב
לו כך, קמטיו הרבים מאיימים לנשור מגולגולתו, ובוהה.
מבטו מפוקס קדימה, בזוית קצת קהה לפלג גופו - מכאן אני מסיק
שתשומת ליבו הריכוזית נתונה למשהו בחלק התחתון של צמרת העצים.
התחלתי זורק את פרורי הלחם שלי, מקווה שהיונים יבינו את המסר,
והמשכתי להסתכל בזקן. עכשיו, כשמנורות הערב נדלקו לפתע באור
מעגלי שפרירי, אפשר לראות שפניו של האיש מביעות ריתוק מושלם
למושא תפיסתו. כול כולו אומר ריכוז עילאי, ונראה כאילו היונים
מרגישות באנרגיה והן חגות סביב גופו הרוטט, כמו עש הנמשך לאש.

במבט מהיר נוסף מסביב - אני תמיד עצבני כשאני בעיר - אני רואה
שהזוג החוגג החליט לעזוב את משכנינו, ושאני והזקן היחידים
שנותרו בפארק. השחרורים נעלמו, והיונים עדיין שותקות, שלא לדבר
על כך שהן לא באות אליי כלל, על אף מרבד הלחם הפרוש כעת
למרגלותיי.
חשבתי ללכת אליו, להיות נחמד. אני בדר"כ נהנה להיות נחמד
לאנשים, בייחוד לאנשים טיפוסיים כמוהו, אבל הפעם, מסיבה בלתי
ברורה ואפלולית למדיי, הרגשתי סלידה מאותו אדם. מין עקצוץ
המזנב באחורי האונה השמאלית של מוחי, עקיצת יתוש בלתי נראה של
מחלה וקלקול.
למרבה הצער, מה שמטריד אותי, גם תופס את הווייתי באופן
אובססיבי למדי.
אני חושב שיש לי משיכה להטרדות עצמיות. זה לא מזוכיזם - חס
וחלום - אבל זה בהחלט מזכיר את ההפרעה, במיוחד בסימפטומים...
אז בעצם, עקב התכונה המאוד דפוקה שלי, במקום להתמקד בהאכלת
היונים - שדווקא החלו לבוא אליי - נשארתי מביט באותו אדם
מרטיט.
ולהבות בו - בוהה במשהו אחר - עוד יותר הגביר לי את זרימת הדם
למוח. הוא יושב לו, בוהה בנקודה חסרת משמעות בחלל שמולו, וכל
כולו אנרגיה. כלומר - אפילו אני, ממרחק של בניין, מרגיש את
ההילה של המתח שפורצת ממנו. הוא ממש אנרג'ייזר רוחני!
אבל הוא לא עושה כלום! הוא סתם יושב לו, ומפמפם את עצמו
באנרגיה. אני ממש לא יכול לסבול את זה. הבן אדם הזה פשוט מוציא
לי כל טיפת הגיון בודדת מהעצמות. אני מרגיש כאילו כוחי שלי
נשאב אליו. ועכשיו - הוא נהפך להיות חור שחור.
די!
"אני כנראה עייף משחשבתי" פונה לבובה שלצידי, שכמו תמיד מקשיבה
בלי להראות שהיא מקשיבה - סנובית במקצת הנורווגית הזו.
"אולי אני צריך לחזור לדירה, הם עוד ידאגו לי - אם הם בכלל
זוכרים שאני אצלם - המרחפים. את בטח חושבת שאני צריך לנוח שוב.
אבל הרי בגלל זה באתי לפה - לנוח. ואם אני לא מצליח למצוא מנוח
במנוחה? זה אומר שאני דפוק או משהו? או אולי אני פשוט מכור
להפרעות שלי..."
ברוב המקרים, כשאני מתחיל לדבר עם הבובה, אני גם דואג להביא
עצמי בחזרה למקום מבטחים, שם אוכל ללכת לישון ולתת להתקף
לחלוף. אבל הפעם, אולי בגלל הנוכחות של אותו זקן, לא הצליח
האני השפוי שלי לחדור דרך המסך העבה של הטשטוש, ונשארתי לשבת.
הפסקתי להאכיל את היונים וניסיתי לספור כמה יש אצלי וכמה יש
אצלו. הוא ניצח אותי ב- 20 יונים לפחות, הממזר.
והוא ממשיך לבהות לו!
במה הוא מביט? מה כבר יכול להיות כל כך מעניין עד כדי שכיחת
היונים המבקשות אוכל מידיך?
אני מחפש את שעיניו כבר מצאו, אולם אף דבר פרט לענפים חיוורי
ערב נגלה לעיני. התחלתי סורק שוב, ביתר איטיות, ואף השמעתי
לעצמי קולות סריקה רובוטיים - להגביר את העניין.
Aghghgh--Searching Target-Aghghgh-Searching-searching--....
Khhhh--Target Found!-- Locked on Target-Tshshsh-Ready to
Destroy-Destroy-Destroy-Destroy!!!
מצאתי!
כמובן שאי אפשר להחמיץ את זה - עלה צפצפה בודד, יחיד, גלמוד
וירוק, תלוי/נאחז בקצהו של ענף דקיק. למשב הרוח, העלה החל רועד
כמו טלה קטן, אולם במה שנראה כשיא הנחישות - הצליח להמשיך
ולאחוז בענפו. או שמא היה זה הענף שאחז בדבקות בילדו הקט?
נפעם מגודל המוזרות של העניין - עונת השלכת בדיוק חלה, כפי
שהעלים לרגלי אמרו. אני בודק שוב מסביב ומאשר את הנחתי כי העלה
הוא העלה היחיד על העץ, העלה היחיד בפארק! והוא ירוק!
"טוב, לפחות אני לא המופרע היחידי פה" אני מצטדק בפני הבובה,
"ברור מאליו שהזקן הזה רואה את אותו דבר, ולכן הוא גם משוגע.
אולי זה מין פארק כזה - של מנותקים מנטלית מהמציאות; רואי
הבלתי נראה..."

אז אני יודע עכשיו על מה הזקן מביט, ואני גם מבין אותו עכשיו,
קצת יותר ממקודם. חוסר הסבלנות שלי כלפיו לא פג, אולם יותר קל
לי לחסום הטרדה זו, עכשיו.
העלה הירוק האחרון. מעניין כמה זמן הוא נשאר שם, תלוי על גזר
דינו, משחד פעם ועוד פעם נוספת את שופט הזמן. מתוקה האווירה
השוררת אצלו. אני מתחיל לבהות בו גם, כמו הזקן. הרגשה מתקנת של
שייכות וקבלה מרחפת סביבי, שואבת כוחות ממני אל העלה, מחזירה
אלי חזיונות נעורים. ואני צולל עמוק לקרבי ההרגשה המשתקת,
מרגיש איך המוח מתנתק אט אט מהצוואר ומחולל בריקוד שבטי סביב
למדורת הרגשות, שהיא אני. אני צולל עמוק יותר, לעבר החלום:

מאות של נערים, בגילאי 16-18, עולים אחד אחד על השני, יוצרים
מעגל פירמידלי ענק. אני, לא רוצה להצטרף, אולם המבוגרים
מכריחים ולבסוף אני עולה. אני האחרון ככל הנראה ויש לי מקום
בשיא הפירמידה, איפה שמין צינור חלול נטוע.  
הפירמידה האנושית בנויה מסביבו.
חבריי- אני מכיר אותם- לצידי. והפירמידה מתחילה לזוע בקצב גלי
מתפרץ. האנרגיה סוחפת אותי, וידיי הקרות נאחזות בחום ידיהם שלי
ידידי. אני נסחף ברצון - עכשיו - לעבודת הכפייה שהמבוגרים
צווים עלינו לעשות. אנחנו מעין טורבינה עצומה ליצירת אנרגיה
והאנרגיה הזו טובה מכדי להיות רעה. אני מרגיש התעלות בשעה שכל
הנערים, לצידי ומתחתי, מגיעים לשיא הגל האנרגטי שלנו, וקורסים
בסיפוק, כמו לאחר אורגזמה, על הקרקע.

לא, זו לא הייתה אורגזמה קבוצתית. למרות שיתכן שדבר כזה היה
דומה למדי, מבחינת האנרגיה הסוחפת לשיאים.
זה היה משהו טהור מדי, עילאי מסיפוק מיני (שהוא אחד מהסיפוקים
העילאיים לפי דעתי), נדיר ממנו בהרבה.
פתאום התנתקתי ממיי- הנשמה. קפצתי החוצה וחזרתי להכרה. לילה,
היונים נעלמו לשינתן. האור שהפיצו מנורות השבילים נמתח כבלון
סביב יוצריו - המנורות - כמו בציור של ואן-גוך. וירח מעוקל
הופיע בזוית.

הזקן, נוכחתי לדעת, עודנו יושב, ואני מרגיש עקצוץ באזור המפשעה
שלי.
קמתי והלכתי מאחורי השיח הקרוב, לאונן.
אחרי כמה דקות אני יוצא וחוזר לשבת על הספסל, לצד הבובה
הנורווגית שלי.
"כנראה איבדתי את ההכרה למשך שעות רבות, לפי מיקום הירח."
ישנת 4 שעות לערך קול חלול ענה לי בתוך ראשי. אני מביט בבובה,
ורואה שהיא פונה אליי.
משעמם לי
"אז עכשיו את גם מדברת!? אני כנראה ממש צריך לחוזר
לתרופות..."
לתרופות אין שום קשר, אתה יצרת אותי, אתה יכול להרסני. אבל
התרופות רק יכולות לסמם אותך, ואותי
"תראו מי שמדברת, יצירת שגעוני. ואני עוד אמור להקשיב לך? אני
בהחלט חוזר לתרופות, ברגע שאגיע לדירה."
עשה כרצונך. אולם לפני שתיקח את התרופות, עלייך להגיע הביתה.
זה לא יהיה פשוט כמו שנדמה לך.
לא אהבתי את הטון של בובתי, אולם ישר ידעתי כי היא צודקת.
לפני שאגיע הביתה, עליי להתנתק ממושבי זה, מהפארק, מהירח,
מהזקן, מהעלה...
הבטתי בזקן. באור הדחלילי הוא נראה לפתע כמו מרטיר, כמו קדוש
מעונה. קמתי ממקומי והתחלתי לפסוע לעברו. צעד, ועוד צעד. באמת
קשה הדרך.
בהגיעי לספסל הזקן, אני רואה בחוסר הפתעה שכזה כי בובתי ניצבת
לה עליו. תחילתה של הרגשת פחד מגחכת לי בעורפי, מה היא רוצה
ממני הבובה?
אני עומד מול הזקן בינו ובין העלה הנבהה. הוא לא זז, לא מניד
עפעף. הוא ממשיך להביט, דרכי, לעבר העלה. אין לי דבר לומר לו;
מעשה לעשות לו. רק להביט, לראות, להבין. מקירבה אשר כזו, אני
מבחין לפתע בפס המולחם בצדדיו. מתחיל מכפות הרגליים (הוא יחף),
ממשיך במעלה רגליו, לצידי הטורסו, לאמותיו ועד לקצוות
אצבעותיו. משם ממשיך הקו, הפעם מהצד החיצוני של ידיו, לעבר
כתפיו, צידי צווארי אוזניו עד אשר מתלכד הקו בשיא ראשו - במקום
שאמור להיות הקודקוד.

אולם אין לו לזקן קודקוד. בחלחלה אני בוהה בחור ענק, בגודל של
תפוח בוסר, הפעור בראש ראשו.
איני מסוגל להביט פנימה, אולם נקל עליי לנחש כי לא אמצא שום
גוש אפור-ורוד מעורר בחילה של מוח זה או אחר.
אולם, הוא חיי!
ונושם, אני רואה על פי חזהו, ועיניו בוהות בהכרה של חיים,
ניצוץ של להבה בוער בתוכן, להבה המופנית לעבר העלה הירוק,
האחרון.
אתה מתחיל להבין, כמדומני...
הבובה.
אני נוטל אותה בידיי, היא חמה למגע. ביד ימין אני אוחז בה בשעה
שבידי השמאלית אני אוחז בחזקה בכובע, ומושך.
לא!
הכובע נתלש כמו קפיץ, כאילו כל תכליתו בחיים הייתה להיתלש
בסופו של דבר.
קרקפת הבובה קרחה, חומה ומצולקת כמו מכוויות. חור בגודל אפון
פעור היכן שאמור היה להיות הקודקוד.
עשן סגלגל, חיוור כמו הרוח, החל להתנדף מהחור וביחד אתו החום
הפוקע מהבובה כבה. עכשיו עיניה זוהרות באור ירקרק, ויכולתי
להבין שהן בוהות במשהו אחד - בעלה ירוק קטן, של עץ צפצפה.

ואני, חציי מבועת חציי מהופנט, הסרתי את הכובע המאחד את חלקיי
שלי : הסרתי את ההגיון כקליפת בצל, הסרתי את הכאב כדונג הדבוק
לעורי, והסרתי, לאחר מאמצים וייסורים, את האשמה כהסירי עור שני
מעליי.
בפנותי חזרה לדירה, השארתי את הבובה הנורווגית שם, הכובע מונח
לידה, כמו שהיא הייתה מונחת לידי, זמן רב לפני כן.

לדירה פסעתי בצעדים קלילים, לא מתחשבים בעודי שר:

Just a spoon full of sugar to make your medicine go down!
Your medicine go doowwwn!. Your medicine go down.
Just a spoon full of sugar to make your medicine go down -
In the most delightful way....