כותבת מתוך בושה,
בושה להחשף.
אל העולם הקר, המנוכר,
אף אחד לא אוכל לשתף.

במחשבות, בחזיונות,
באים עם בוקר ועם ליל,
מסרבים לרדת, מן מולדת,
כל שיודעים הם, הוא לקלל.

ואז מגיע אדם חדש,
מלא תחושות של בטחון,
אליו רוצה לצאת הידע, ולו לרגע,
לברוח מן הדיכאון.

בהתמכרות לרחוב יוצאת אז,
ועוד שקר, ועוד כזב,
לספר לכל עובר,
סיפור חיים שלא נכתב.

מפנים גבם כולם אלי,
מי ישמע ומי יקשיב?
ורק אחד, דווקא נחמד,
את עולמי יחריב.

בין שתיקה אחת למשנהה,
צעקות רמות פולחות,
אחת לכאן, אחת לאן?
את ליבי רוצחות.

נשאר רק ריק,
בלי אוויר ובלי חמצן,
כלום לא חשוב, כי לא ישוב,
עכשיו תלויה על עץ בגן.

מדברים כולם עליה,
שהייתה, ולא תשוב.
חרש שואלים הם "למה? למה?"
ממאנים לחייהם לשוב.

נשארו רק זכרונות,
יומן, שירים, דברים כתובים,
גילו הם עוד עולם, נעלם,
יושבים כולם, קוראים.

סיפור חיים נחבא לו,
בין מילה אחת לשניה,
צריך לסגור מעגל: גל,
בהיגיון הייתה חולה.