שמונה שנים של שלפי שיבולים, דקירתם לא תמתק לעולם
ראשך רענן ילטף בעלים, בשדה כהלך התם,
וראית את השמש בראי הזהוב, ופשוטים הדברים וחיים
נשמת את ריחו ומותר לאהוב, ביושר לבב כדשאים
קר באזניים, בחוץ עננים של רגע לפני סערה
תחזית משמיים על הפנים פושטת לובשת צורה
מול המסך מביטה בעצמך, דמותך הישנה משתקפת
את עומדת לצאת מסתכלת סביבך במעיל השחור מתעטפת
תראי שבסוף הכל יסתדר, אף פעם לא מאוחר
לקחת אוויר להפיל עוד גדר, אם לא היום אז מחר
רפואה משלימה חלל בקרבך, רפא נא, אתה בקרבי
את אחיך אנכי מבקש ללבך, את בני הקטן ללבי
חוזרת על מה שלנון אמר על חיים ותכנון לעתיד
את לא מנסה לצטט את השאר כשאין לך מה להגיד
רוצה לכבוש את אירופה בסתיו, אולי לגלות עוד יבשת
מגלה שלא קל לחיות כך עכשיו ואת הדמעות את כובשת
תראי שבסוף...
טיפה מציירת אותך לפרקים, עדינות רטובה מתפשטת
בפשטות נוצרים מסלולים מסלולים, קווים ארוכים של שקט
מחכה בערוב היום שיבוא, לשחק במגרש המוכר
הוא צופה כמשה מפסגת הר נבו ומשקיף על דרכי הכורכר
תראי שבסוף...
מוקדש לזו ששמה מופיע
כאקרוסטיכון בבית הראשון,
ובמחווה ללאה גולדברג.
תודה ענקית לניר
שהלחין את השיר! |
