אוף, כמה שאני שונאת לבכות, דמעות ודמעות, זה אף פעם לא נגמר,
עד שכבר נראה שהכל ורוד משהו חייב להסתבך.
אוף, כמה שאני שונאת לבכות, ברגע שהתחלתי, זה כמו ברז שלא
נסגר. הרגשות זורמות החוצה עם כל דמעה. העיניים שלי כבר
נפוחות, אדומות וכואבות.
אני מכבה את האור, שוכבת בשקט במיטה, מקופלת, מתחת לשמיכה
ובוכה, בוכה בשקט שאף אחד לא ישמע. והכאב, לא מפסיק, כמה שאני
רוצה שיעלם, שתצא לי המחשבה הזאת מהראש, זה לא קורה, ואני,
ממשיכה לבכות, ממשיכה לכאוב, גם אם אני לא רוצה, ואני לא רוצה.
אני רוצה לדבר עם מישהו, אני צריכה מישהו שיהיה פה, זה תמיד
המישהו הזה שלא נמצא שם שצריך, גם אם כן, ליפול על מישהו עם כל
הצרות שלי זה לא בדיוק חגיגה.
אוף, כמה שאני שונאת לבכות, פשוט שונאת, לא שמישהו אוהב, אבל
זה פשוט מדכא אותי ואני לא מצליחה להתנער מזה, למה ליד אנשים
צריך מסכות, הצגות, שקרים?! למה זה צריך להיות תמיד כזה
אבסורד?!
"רק ללכת מכאן, למתוח עוד יום, לנעול את הזמן... אני מנסה
לנשום, ואיך אתם בסוף תבכו..." בדיוק כמוני, בדיוק כמו שאני
בוכה עכשיו.