כך שוב פתאום,
מול עולם שנפתח.
זה בבוקר מוקדם,
זה עולם לא נדיר.
דבר לא בהיר
אך נשאר, לא בורח.
כבר אמרתי עולם,
בו שקע האדם.
האדם שהיה,
נולד יום אחד,
ופקח את עיניו,
לעולם שיאהב.
וגדל ואהב,
ופתאום מרחף,
בים מילים, אנשים,
בין כל השנים.
התפתחו לילותיו
וחלמו בלילות,
ירחים ושדות,
העולם באדם.
מים שטפו
וגלשו על פניו,
יום אחד זה קורה,
גם לאם, גם לאב.
ורואים עוד אדם,
בעולם שיאהב,
והעולם באדם,
מסתובב ונשאר.
שוב הלילות,
שוב השדות,
ועולם שוב נפתח
למראה זכרונות.
עולם שלמעלה,
בבוקר כה מוקדם,
יום אחד הוא אדם,
יום אחד הוא עולם. |