נטיפי הגיון שנצר בתוכו
קמטים חרוכים של אישה זקנה עיוורת
כמו צלקות של שנים
"העיוורים רואים יותר משנגלה לעין"
הוא אמר
מנסה להיזכר בליטוף המדויק ההוא
בבכי העמום המאושר ההוא שלה
מרוב שהוא מחפש את המפתח
הוא לא מבחין בדלת הפתוחה לרווחה
כמו כנפיים פרושות
בעת מעוף הציפור
בעת הזאת
בעט הזה

מסור שחור חותך את הרקיע
יש לו זיקה לדחלילים
לחצילים סגולים צלויים
לצלילים צלולים
לעיתים לסתם רעשים
בין תחנה לתחנה
ברדיו הישן החמצמץ
הפסנתר שלה מנצנץ בשמה
"אני לא יודעת
איך נשרוד עוד חורף"
הזמן נמדד בטרגדיות מאופקות
מרות כמו שזיפים רקובים
זיפים מזויפים מתפזרים
כמו פירורים שחורים על פניו
כשהסמים לא עובדים
אפילו חרוזים לא עוזרים
אפילו דלעת אחת הגונה
לא תעזור

"כשתחזור"
היא אמרה בהד הבאר
"נצבע את הירח
בהילת מלאכי האוהבים באביב"
בכובע קש פסימי עם סרט תכלת
יודעת היטב כי בסוף היום גם היא
עוד תחת בערימת שחת נדוש
עמוק בתוך קנה הרובה של אלוהים
מצוקה מציקה רובצת באישונים
כמו זבובים
מסביב לפצע מדמם
בחגים זה כואב כפליים
המרחק הזה הנורא
אלפי הקילומטרים הנוראיים
הם קופות שרצים
הם סרטנים ממאירים
זוחלים מתועבים
שעוד יזחלו על גופתה
הולכים וחוזרים מחזרים
והולכים

תגידו מה שאתם רוצים
אלו רק שתי ביצים
עם כל הכבוד לתרנגול הגדול
אלו רק שתי ביצים

הטייס שלו כבר רוקם לבד
מזימות מזוגגות ולא צפויות
לפרי אהבתו יש ריח
של פלסטיק שרוף למשעי
שאנן כמו ענן אפור
פוסע חרישית ברקיע הצח
המצפון אינו המצפן הפנימי שלו
העננים שינו אותו
והוא מלא עננים כעת
הנחיצות עצמה
היא התודה
בעת הזאת
בעט הזה

"אחכה לך"
היא אמרה בהד הבאר
"נבנה שוב שובך זהב
ליונים שאיבדו את דרכן"
בכובע קש פסימי עם סרט תכלת
יודע היטב כי בסוף היום גם הוא
עוד תחת בערימה של שחת נדוש
עמוק בתוך קנה הרובה של אלוהים
הוא הביט בה שנית
בשקט מופתי מנטרל
כמו שדה כותנה לבן וטהור
הוא דחף אותה מאחור
וישר אחריה זינק
אל תוך באר המשאלות
שלא יתגשמו לעולם

ואתם תאמרו
אלוהים ינקום דמם
תגידו מה שאתם רוצים
אלו רק שני אנשים רצוצים
עם כל הכבוד לאלוהים
אלו רק שני אנשים.