יש לי בן דוד שקוראים לו עומר והוא ילד מאוד אנרגטי. אחת לחודש
הוא ומשפחתו מגיעים להתארח בביתנו. אני מאמין כי זמן איכות עם
המשפחה זה להסתגר בחדר ולתת להם לדבר על פוליטיקה בסלון. בכל
ערב כזה מגיע השלב שבו עומר ואימו דופקים יפה בדלת ואז "עומר
רוצה להגיד לך שלום". אני משחק איתו קצת כדורגל, מעיף אותו קצת
באויר, מסובב אותו סביב עצמו, מסנג'ר אותו להביא עוגה מהסלון
ושולח אותו לדרכו שמח וטוב לב. אולם כיאה לבני השטן, סליחה
ילדים בכיתה א', לאט לאט הם צוברים כח ומתחילים לדרוש יותר,
כיום עומר דורש ממני על כל עוגה מינימום של 7.5 דק' של כדורגל,
הסתלבטות על אחותי מפיו זה בערך 2 דקות זמן אויר שלא נדבר
אפילו על כוס שתיה מהסלון. וכל זאת רק בנוסף לשכר הקבוע שלו
נטו פלוס הטבות של קרבת דם, ומבטים תולי תקווה בך של ההורים
שיקבלו קצת שקט. פעם אחרונה אחרי חצי שעה ברוטו של שעשועים
והפעם הלכתי להביא לי אוכל לבד. אמרתי לו יפה "עומר דוד תמיר
עייף ורוצה לראות טלויזיה" במילים אחרות "לך לחפש את עצמך מחוץ
לחדר שלי".  בפעם השבעית! בלי בושה הוא עומד ואומר לי "נו עוד
קצת" עם פרצוף חמוד הפעם החלטתי לעמוד על שלי אני לא אתן לא
לשבור אותי ואלוהים הוא עדי הוא עף לי מהחדר ואני רואה את
הרגלי החיזור של הלביאות בקלהארי בשקט! "עומר מתוק מחר דוד
תמיר הולך לעשות גבס על היד בבית חולים תלך לשחק קצת עם קרן"
("האחות", ביחד הם יכולים לגרום לחתול לבוש פסטרמה להכנס
למלונה של דוברמן.). אתם חושבים שהוא ויתר אז זהו שצריך יותר
בשביל לשבור ילד בכיתה א' . הוא שולף את הנשק הסודי של הילדים,
הוא מפנה אלי את המבט ומסתכל לי לתוך העיינים במבט של "אתה הבן
דוד הכי מאפן בעולם ואולי הבן אדם הכי רע שקיים בעולם... לא
ביקום! ואם תוך שתי שניות אני לא מסותבב בטירוף או לפחות מטר
וחצי באויר אני מתחיל לתת כאן בכי כמו שלא ראית ילד בוכה בחיים
שלך... זה מובן ?". אמרתי לעצמי תהיה חזק תהיה חזק ואז צץ
במוחי רעיון, "אתה רוצה לשחק פשוש קטן בוא נשחק..." נתתי חיוך
קטן שלא יחשוד בכוונותי והתחלתי לזרוק אותו באוויר עוד יותר
גבוהה ועוד יותר גבוהה ועוד יותר גבוהה, באיזשהו שלב הצחוק
המתגלגל שלו התחלף בפרצוף מלא בפחד ובכל זאת המסכן לא ראה את
זה מגיע. הראש שלו נחבט בתקרה והשמיע בום שאפילו כשהדלת של
החדר שלי סגורה יכולתי להרגיש את הראש של הוריו מסתובב לכיוון
החדר. והוא צנח כמו בובה היישר לזרועותי כשהוא עוד לא בטוח אם
לצחוק או לבכות. בשניה שהוא ראה את הדם הוא ידע שללא ספק זה
הזמן לבכות הוריו נכנסו לחדר "אויי ויי עומריקו מה קרה?!".
עומר חזר הביתה שמח עם שבעה תפרים בצידו הימני של הראש וגביע
גלידה ביד. ואני יכול להגיד לכם בחיוך שבלהקה של אריות לזכר
הבכיר מותר לשכב עם שתי לביאות בעוד השאר נאלצים להסתפק באחת
בלבד. משום מה הם כבר לא מגיעים כל כך הרבה...
סוף טוב הכל טוב.