עוד יום עבודה. אחד מני אלף. אלף כבר חלפו עברו ועוד אלפים
בפתח.
בוקר טוב, חיוך, קפה, ריפרוף על אי-מיילים ושעה עוברת. טלפון
אחד, טלפון שני ועוד חצי שעה טסה. הפסקה קלה מביאה אותי
לשירותים. כיאה וכיאות לחברה מתקדמת ושוויונית,  שרותי
יוניסקס.
סוף-סוף גבר יכול ללכת לאן שאף גבר לפניו לא הגיע - אני חייב
להודות שבאנגלית זה נשמע יותר טוב... מסתדר לי בנוחיות על
המושב ובעל כורחי, תוך שניות, אני הופך למאזין מספר אחד של
ערוץ הבידור הקהילתי.

גם בבית את משאירה את הדלת של השירותים פתוחה?

כן, בטח.

את יודעת מה היפנים אומרים? אם משאירים את הדלת של השירותים
פתוחה לבית, זה מביא אנרגיות שליליות!

תגידי, המזרח הרחוק משפיע עליך?

כן...

אנרגיות שליליות, הא? תראי, לי יש טראומת ילדות - אבא שלי נתקע
פעם בשירותים. זאת אומרת לא פיזית בשירותים עצמם, הוא פשוט נעל
את הדלת מפנים, הידית נפלה וזהו, הוא היה כלוא. מאז אני אף פעם
לא סוגרת לגמרי את הדלת.

ומה, הוא לא היה יכול פשוט לקרוא לכם שתפתחו לו?

כן, רק שזה היה בחמש בבוקר.

נו, ומה קרה?

את באמת רוצה לשמוע?

כן, בטח, ספרי.

טוב, כמובן שהוא התחיל לדפוק על הדלת מבפנים ולצעוק שנוציא
אותו בקולי קולות. הוא כבר לא היה לגמרי בסדר אז. אבל רק אני
הייתי בבית, כי אמא שלי עבדה במשמרת לילה. הייתי רק בת חמש אז.
הוא אמר לי ללכת לשכנים ולבקש עזרה. הייתי מטושטשת משינה,
ומפוחדת, ורציתי את אמא שלי. נורא רציתי את אמא שלי. רק שאמא
שלי, כרגיל, הייתה צריכה להיות בבית חולים ולטפל באנשים אחרים.
האדם היחיד שיכולתי לחשוב עליו היה סבתא שלי. היא טיפלה בנו
הרבה, כשאמא הייתה בבית חולים ואבא היה, נו טוב, איפה שהוא
היה. אז שמתי מגפיים ומעיל ואת המטרייה האדומה כי היה אז חורף,
אבל מתחת לבשתי רק את הכותונת הדקיקה שהתעקשתי להמשיך ולישון
איתה מאז שהייתי בת שלוש. פתחתי את דלת הבית ויצאתי לי לעולם
הגדול. הלילה היה מהלילות הקרים והבהירים, כשהעצים השחורים
מתנועעים בתנועות קצובות ואיטיות אל מול ירח פריך וזרחני,
והאוויר מריח כמו בושם של דשא וגשם. זאת הייתה הפעם הראשונה
שהייתי בחוץ לבד בלילה, והכל נראה לי משונה ומפחיד ובעת ובעונה
אחת אמיתי יותר מתמיד. כאילו במשך היום העולם הוא מציאות של
חלום ובלילה, העולם האמיתי מתגלה לאלו שמעיזים ללכת אליו.
התחלתי ללכת בצעדים קטנים; אחת, שתיים, שלוש, אני אחשוורוש.
ארבע חמש ושש, אני חצי פשפש. בעשרים וחצי שמעתי קול מוזר מהעץ
שמעליי. הקול היה חרישי וגרוני. הוא הזכיר לי גרגור של חתול,
רק שלא היו בכלל חתולים בשכונה שלי, כי העירייה באה והרעילה את
כולם. הרמתי את העיניים לאט לאט, עוקבת בדריכות אחרי קרן הירח
שטיפסה על העץ, ולבסוף ראיתי אותה מבעד לעלווה. תנשמת לבנה.
יפהפייה. היפה ביותר שראיתי בחיי. היא הסתכלה עליי בצורה
מרוכזת ובדריכות, כאילו חיכתה שאגיד משהו, שאשבור את הקרח
בינינו. אבל אני הייתי מהופנטת ולא יכולתי להזיז אפילו אצבע.
לבסוף נשברה התנשמת, "בואי", גרגרה. לא יכולתי להתנגד, והלכתי
אחריה. אני צעדתי והיא ריחפה מעליי ושרה לי שירים שקטים
ומוזרים. עד היום, אני לא יכולה להגיד בדיוק כמה זמן הלכתי,
אבל כאשר הגעתי לרחוב של סבתא שלי, כבר התחיל להיות אור.
התנשמת סובבה את ראשה סיבוב שלם והסתכלה עלי שוב. "חכי", אמרה,
והתעופפה להתיישב על המרזב. היה לי קר, אז הצטנפתי בפינה של
דלת הכניסה וניסיתי להתחמם. הדבר הבא שאני זוכרת, זה את הפנים
של סבתא שלי, ועיניה מלאות דאגה. הסתכלתי על המרזב. היו עליו
עשבים רבים ומים נזלו ממנו מאינספור חורים. חוץ מזה כלום.
באותו יום לא הלכתי לגן.

תגידי את רצינית בקשר לסיפור הזה?

כן. בכל מקרה, אף אחד לא האמין לי כשסיפרתי את זה אז, וגם היום
אני בקושי מאמינה. אבל, עדיין העובדות הן עובדות. מה שאף אחד
לא מבין זה איך ידעתי את הדרך לסבתא שלי, שגרה במרחק
חצי עיר מאיתנו...

אני מחכה עד שהן יוצאות ומתרחקות והולך לשטוף את הפנים. נשים
הן דבר מדהים. אני בחיים לא הייתי מעיז לספר את זה לאף חבר,
ובטח לא בעבודה. אני מתקשה להתרכז בעבודה וממשיך לחשוב על
הסיפור. מה באמת קרה? אבל עוד ישיבה ועוד שלוש שיחות טלפון
וארוחת צהריים ושני מסמכים, והשיחה נשמטת מזיכרוני.

בלילה, אני חולם על תנשמת לבנה.