אם לא הייתי חושבת כל כך הרבה אולי היה לי את הכוח להתנגד
לעצמי, את הכוח לעשות רק מה שטוב לי, רק מה שבריא לי, רק מה
שחשוב לי, רק מה שאני רוצה, רק מה שאני אוהבת ורק מה שיעביר
אותי את היום.
"אני חושב משמע אני קיים"? אתם בטוחים? אצלי זה לא בדיוק ככה,
אני חושבת משמע אני בקושי עוברת את היום. "אין שכל אין דאגות"
אולי קצת יותר מתאים. "אין דבר העומד בפני הרצון"? לא חושבת,
יש דברים שהם מעבר למה שאני יכולה להבין, רוצה להבין, יכולה
להבין, יכולה להרגיש, יכולה להיות. אני פשוט לא יכולה לדעת למה
כל כך קשה לי עם המחשבה עליו. למה אני לא יכולה להשתחרר
מהכבלים שאוסרים אותי אליו. אני אסירת עולם באהבה שנגמרה כבר
מזמן. כמו אסיר שעזב את מחוז הכלאו פיזית אך לא נפשית. כבר
כמעט שנתיים וחצי שאנחנו לא לא ביחד, והפצע עדיין מגליד. לא,
לא הגליד, הוא בשלב הראשוני, כל טלטול קטן, פותח בו סדק,
וטיפות הדם זולגות ומנקדות את השלג שאני דורכת עליו. הכל כל כך
חדש, כל כך יפה, כל כך בלתי ניתן לשינוי ונגיעה. הכל רחוק
ממני, אומנם במרחק נגיעה, אבל אני לא יכולה לגעת. אומנם במרחק
נשיקה, אבל אני לא יכולה לנשק, אומנם במרחק שמיעה אבל אני לא
יכולה לשמוע, אומנם במרחק הרחה, אבל גם להריח אני לא יכולה.
העולם עובר לי מול העיניים, כמו בסרט, כאילו ניילנתי את עצמי,
אני כבר לא מרגישה דברים ודברים לא מרגישים אותי. הפכתי לחסרת
דמות בעיני העולם. והעולם - כבר מזמן הפך חסר דמות בעיני. אני
חסינת עולם, שומדבר לא יכול לפגוע בי יותר כי שומדבר לא יכול
להגיע אלי, או אולי אני לא יכולה להגיע לשומדבר?
אם היה לי הכוח להתנגד לניילון שמקיף אותי, לגדרות התיל ושדות
המוקשים שטמנתי מסביבי, כל המסכות, כל המשוכות, כל החיצים מלאי
הרעל, כל הנהרות שמלאתי פיהם מים כדי להרחיק את העולם, כל רועץ
ומכשול שאי פעם שמתי בדרך של העולם, הייתי מתנגדת למכשולים
ולגדרות ולחיצים ולנהרות ולמסכות שלי עצמי. שהרי שמתים בדרכי
שלי. הכשלתי עצמי. הפלתי אותי בפח, שמתי לי רגל ודרכתי על
עצמי.
אני כבר לא ממש אני כי אני כבר לא ממש פה, אף אחד לא באמת רואה
אותי ואף אחד לא באמת יודע מי אני. אולי ההורים שלי, אבל העולם
לא מודע לי, לא מרגיש אותי ואני - כבר מזמן הפסקתי להרגיש
אותו..