מי שגר ליד הים יודע שבני האדם אינם הכרח. כמה שלא יתאמצו לא
יוכלו האנשים לאמץ אותו כבית. הם לובשים בגדי-ים ומתחרים
בשחייה, אולם הוא זר להם, ואינו מעוניין להכירם. בימות החורף
הוא נושף עליהם רוח קרה. מי שיודע לספוג את הרוח הזו לתוכו,
הוא היחיד שיזכה לאושר. זו אולי הסיבה לגור על שפת הים.
מעולם לא הבנתי מדוע הגלים מלחכים את האדמה ולא גואים ומציפים
אותה. כנראה שאפילו כוחו של הים אינו בלתי מוגבל. דווקא כאן,
על ספו, הקימו בני האדם עיר. הם מתגרים בו במגדלים גבוהים,
נועצים בו מבטים מזוגגים ומנסים להבין את זרותו. הם מתנחמים
בצבעו הכחול, מדמים את קצפו לכעסם ואת אדוותו לשלוותם, אולם
הוא משסה בהם את רוחו.
בעלטת החורף אפשר לעמוד מולו ולספוג את הרוח הקרה. האופק
מיטשטש בינו לבין השמים, והחושך השחור מסתיר אותך מפניו.
התקרבתי אליו כמו גנב במחתרת ושרתי לו. הוא השיב לי בזעף וצינן
את איבריי. עמדתי מולו והתמסרתי לו. בירכתי את זרותו, ואת מזגו
הרע. רציתי להיבלע בתוכו, אולם נזכרתי שאדם אני ומקומי אינו
איתו. שבתי בדכדוך אל העיר ונבלעתי בתוכה. בין גושי הבטון
נעלמתי והתמזגתי בקירות האבן. אולי הוא לא הבחין בי מעולם.