אנחנו כל הזמן יחד. ואנשים נתקעים בינינו. זה עדיין לא ברור אם
הוא אוהב אותי כמו שאני אוהבת אותו, או אם הוא אוהב אותי בכלל.
פעם כשהייתי איתו, אחד האנשים הפוצים ליד שאל אותו אם הוא אוהב
אותי, נראה לי שהוא לא ענה ואז הפוץ שאל אותי, התחלתי לנסות
לסתום לו את הפה ואז הוא אמר "את דפוקה, את רוצה אותו ואת
מתביישת בזה". שתקתי. אז הוא הבין? נראה לי... כי זה לא שינה
את הימצאותו לידי. הוא עדיין היה שם, מצחקק מחייך, ואולי
אוהב.

הסתכלתי על הכתב שלו, ואמרתי, "יש לך כתב חרטומים..." והוא אמר
לי "גם אני אוהב אותך..."

מישהו שאל אותו פעם (לא רק פעם אחת אבל בזאת הוא לפחות ענה)
"אתה חבר שלה?" "בוודאי!" הוא ענה, התרגשתי.

הוא חזק. הוא נוהג לקחת את הידיים שלי ולהצמיד אותן לקיר ואז
הפנים שלנו קרובים, הוא אף פעם לא נישק, אנחנו לא חברים רשמית.
לפעמים הוא חונק אותי ומצמיד לקיר, ואז אנחנו גם קרובים, אם זה
היה מישהו אחר, הייתי רוצחת אותו. פעם אחת שהצוואר שלו היה
חשוף, והוא הסתכל עליי בחיוך הזה שהיה בא לי לצרפת אותו על
המקום, סתם אמרתי "רציתי לספר לך שאני ערפדה ואני יכולה לנשוך
אותך, לא רציתי לספר לך כי..." "כי פחדת שאני אפסיק לאהוב
אותך". הוא השלים. כמה שאני אוהבת אותו.

להסתכל לעיניים שלו זה הדבר הכי מדהים בעולם. אני נמסה, כמו
בים של פרפרים של אהבה, אי אפשר לתאר את זה, זה כמו להיות בגן
עדן שלא חושבים על שום דבר אחר.
כשישבתי פעם לידו ואז הוא החזיק לי את הידיים (בצורה אלימה)
והסתכלנו אחד לשני בעיניים, ואז לא זוכרת על מה דיברנו, אחרי
זמן מה הסטתי את העיניים ממנו. אבל הרגע הזה, להסתכל לעיניים
שלו ולמות מאושר.

ואז הוא "השכיב" אותי על השולחן ואני הייתי על הגב והוא לידי
על הבטן ויצא לי להסתכל לו לעיניים,

עכשיו אני יודעת מה זה יופי,
להסתכל בעיניים של זה שאת אוהבת,
כשהוא אולי אוהב אותך.