[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הדס כרם
/
בלדה לנאיבית

אחרי שלושה שבועות של שקט, היא החליטה להרים טלפון.
'נזכרה שאני קיימת', חשבתי לעצמי, והמשכתי בשלי.
קבענו להיפגש על המעקה הישן שליד הבית שלה, למקרה שמזג האוויר
יהפוך את עורו.

טיפסתי על המעקה החלוד, והיא אחריי, מתקשה מעט.
הייתי לבושה במעיל העור הארוך שלי, ומתחת נח לו שאר הגוף, עטוף
בגופייה ומכנס שעבר זמנו, כי חשבתי שפגישתנו לא תערך הרבה
זמן.
קצה המעיל נתפס באחד הברגים שבחיבורים, וניסיתי למשכו, וכך
קרעתי את המעיל קלות בקצהו. "נו טוב", מלמלתי לעצמי.
התיישבנו, ואני בהיתי בה. ניסיתי להוציא מילה או שתיים אבל
יצאו לי רק גיבובים.
היא הוציאה חפיסת סיגריות מעוכה מעט, ומצית בצבע סגול, והדליקה
לה סיגריה. אפילו לא הציעה לי אחת, כי ידעה שכאן, אין עם מי
לדבר.
העשן עבר לידי כלא היה, והשתיקה נמשכה. ידעתי שכשהיא מעשנת היא
לא מדברת.

האפר ירד לו טיפין טיפין אל הרצפה. 'איזה אצבעות יפות יש לה',
אני שוב חושבת והשתיקה לא באה אל סופה. פתאום השפתיים נפתחו,
והיא התחילה לדבר, כאילו שתקה במשך שנים.

"אז מה? את וודאי חושבת ששכחתי ממך", היא אומרת בשקט, ומגבירה
את הטון.
"אז זהו, שאני לא בדיוק, כלומר, הייתי עסוקה בדברים אחרים. את
יודעת, חשבתי קצת. מה אני בעצם עושה כאן, כמו כל המשמעויות
האלה של הספרים שמנסים לסדר לנו את החיים במאה עמודים לערך".
"איך הגעת לזה?", אני שואלת בהיסוס, והיא שולחת אליי חיוך
מאולץ.
"את כמו ספוג, יושבת וקולטת, תרבות, רגשות, חברה, ומחכה שרק
יבואו ויסחטו אותך".
דימוי כזה אף אחד לא העניק לי עד כה, שמחתי והעיניים שלי חייכו
אליה באהדה. יש לה אופי מיוחד, סוחף שכזה. במילה אחת היא
מסוגלת לגרום לסובבים אותה לשקוע במחשבות על נושאים ברומו של
עולם, לשכוח מכל מה שהכירו, ולהתרכז רק בה.
ככה היה החבר הקודם שלה, עד שנהרג בתאונה.
הם היו יושבים שעות על גבי שעות, בשתיקה רועמת.
האהבה שלהם בערה באוויר, ואני בערתי מקנאה.
מדי פעם היו שולחים צחקוק קטן זה אל משנהו, כשמחה לאיד.
החיבוקים הארוכים שלהם, האהבה חסרת הגבולות שהייתה לה אליו.
היא הייתה כל-כך שונה אז.
בלעדיה כלום לא תיפקד, וכעין וכאפס לתפקודה שלה.
זכור לי אותו הערב בבית הקפה הישן, כאשר שתינו יושבות על כוס
קפה מהביל והפלאפון שלה, שכל-כך התנגדה לו, מכל טעמי
האידאולוגיות שבעולם, צילצל לפתע, והיא החלה לבכות בין רגע.
ידעתי הכל, מא' ועד ת', רק את דרך ההתמודדות שלה לא הצלחתי
להבין עד היום. היא יושבת שם, מפחדת לקום מכיסא הבר הקטן,
כאילו ששתי ידיים חסונות מושכות את ישבנה אל מושבו, כאילו היו
ידיו שלו. הבכי פסק, ומנהל בית הקפה ביקש מאיתנו להזדרז כי כבר
לפני סגירה, והגיש לנו ממחטות ישנות ללא כל אמירה, כמנחם
לרגע.
יצאנו החוצה, ועיניה היו יבשות לחלוטין.
הסתכלתי בה, יפהיפיה שלי. שיער אדמוני מהול בצבע שחור, ועיניים
גדולות בצבע השמיים. היא פלטה 'להתראות' חלוש, ומאז לא
התראינו.
חשבתי לעצמי, שהיא יושבת עכשיו לבדה בחדר, מבכה על שנה שעברה
ועל לב שבור, ובמסדרונות בית-הספר התרוצצו שמועות כעכברים
בכלוב, שהיא שוב מחייכת, ואני, לאחר זמן קצר כל-כך לא האמנתי.


היא שוב שולפת סיגריה, ישובה בפיסוק קל.
"הם מיינסטרים", היא צועקת, ואני שואלת את עצמי מה הקשר בין
המשפטים שנאמרו עד כה.
"כולם. ולא יהיו אחרים עד שלא ילמדו", היא מוציאה ספר קטן
ומראה לי קומץ משפטים המסומנים במרקר אדום.
"וזה, זה החשוב מכל. הם לא לומדים. מתחלפים, נהנים, חיי
מותרות, חברה, הערצה, לפעמים סגידה, אבל הם פשוט לא לומדים".
"לא לומדים מה?", שאלתי אותה הפעם, בחוסר אונים.
"לא לומדים לשנות, להרכיב, לחיות. חיים באימרה של 'חייבים
להספיק הכל עכשיו, כי מחר כבר לא נהיה כאן', ולא עושים כלום עם
עצמם. הם נהנים, אך זו הנאה שנמשכת לרגע. חשבת פעם לעצמך איפה
הם היום? איפה אלו שהיו פעם בראש המצעדים, מנצחים על קהל אוהד
בהופעה של אלפים. איפה אלו שבעבר היו ממלאים איצטדיוני ענק,
והיום ממלאים את נרתיק הגיטרה שלהם ברחוב? זה הכל המיינסטרים.
ההובלה המטורפת אל הלא נודע, אל ההצלחה שמנופפת לשלום מקצה
הקשת, שבו אמורה לחכות קדרת הזהב הגדולה, וגמדים מתרוצצים
כעבדים מסביבה. הכל כאן פועל על פיקציה. את, אני, האהוב שלי.
זה כמו סרט אמריקאי ישן וקיטשי להחריד. נולדים ביום אחד, מנסים
להספיק הכל כאשר הם בעצם לא מספיקים כלום, מנסים לאהוב את
עצמם, מנסים לגרום לגל אהבה לגביהם, משחקים בשחמט, ורצים לעבר
המלך. מנסים לתפוס את הכתר לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל לא כסוף
הדרמה הנוצצת, הם נאכלים לפני. על-ידי עצמם". הסיגריה נזרקה על
הרצפה, והיא קופצת מהמעקה, ונוחתת על שתי רגליה הארוכות.
"זה כמו המלחה של מאכל אהוב, והמלחתו עד כדי-כך, שאת כבר לא
מסוגלת לאכול אותו". בחיי, זה המשפט הכי מטומטם שאמרתי
אי-פעם.
"אל תנסי להתפלסף, זה התפקיד שלי". היא צוחקת לעצמה, תוך כדי
נפנוף בחצאית הרחבה.
"אז מה, כבר נגמר?"
"יש מנה אחרונה", היא אומרת ומבטה מלא שמחה, אוספת את החצאית
בשתי ידיה, ומסתובבת כמשוגעת. היא מתחילה להלך לכיוון ביתה, על
עקבים קטנטנים, חצאית עצומה, וגופייה הקטנה ממדותיהה, החופנת
את גופה השדוף. מהלכת לה, כרצה-לא-רצה, היישר על לבני המדרכה,
בקו ישר ואחיד. מתרחקת ממני כשלושים מטרים, וצועקת לחלל האוויר
"אל תנצלי, תחשבי". איך שהיא יפה כשהיא הולכת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם כשאמרו שיש
לי גדול
נעלבתי.
היום למדתי
להשלים עם זה.



עודד קטש משלים
עם האף שלו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/3/05 0:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הדס כרם

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה