חייל שלי..
היום יום שישי בערב...
אני עוברת עוד שישי בלעדייך. בהתחלה ימי השישי האלה היו שונים,
היינו מדברים כל הערב, אני בינתיים הייתי מתארגנת לקראת בילוי
ואתה בד"כ לקראת שמירה או שינה...
לא ממש יוצא לנו לדבר הרבה לאחרונה אני לא מתקשרת וככה גם אתה,
אנחנו די בניתוק...
דיברתי על זה עם כמה אנשים שאמרו לי שאין מה לעשות וככה זה
בד"כ כשהחבר מתגייס, אבל למה?
למה זה תמיד ככה?
אודי אני לא רוצה את זה ככה, אני אוהבת יותר מדי וכל הקטע הזה
של הניתוק די מכאיב לי ואני לא מוצאת את עצמי.
אני מנסה לעשות משהו בנדון אבל לא מצליחה, באמת שאני
משתדלת...
כשאני כותבת לך אני נזכרת בכל אותם הדברים שעשינו יחד...
את מסיבת הפתעה שעשית לי ביומולדת אחרי שכל השבוע התייחסת
מגעיל וחשבתי שנפרד... אודי אתה תמיד יודע איך לשמח אותי...
אתה תמיד יודע לעודד אותי כשרע לי כמו אז כשרבתי עם כל החברות
שלי אתה פשוט היית שם והסברת לי שלמרות שאני צודקת זה שאני
אתעקש לא יעזור כאן, ות'אמת צדקת וגם לקחתי את זה - את העצה
שלך, ונעזרתי בה עוד כמה פעמים...
הגופיה שלך עדיין אצלי. אני מריחה אותה כשממש רע לי, זה קורה
הרבה לאחרונה...
זהו אני חוזרת ללמוד ביום ראשון, אני רגילה לראות אותך כל בוקר
בפתח הבית שלי בא לאסוף אותי... אנחנו עושים את זה, יותר נכון
עשינו את זה, מאז שעליתי לחטיבה...
אוף אתה יודע שאני ממש לא בן אדם שמסתדר כשמשנים לו את סדרי
החיים, איך אני אמורה לקום עכשיו בבוקר? בשביל מה? אין לי למה,
אין לי חשק לקום בלי לראות את החיוך שלך שאומר בוקר טוב ונותן
את הנשיקה הכי רטובה והכי מגעילה שלך... אבל זה לא מפריע לי כי
אני אוהבת - אוהבת אותך והכי אוהבת את הנשיקות המגעילות
האלה...
בשבוע שעבר כשיצאת לא יצא לנו להיפגש כי היית עייף ואני הייתי
עצבנית.
זה לא יכול להמשיך ככה, אני רוצה שתחזור אלי כבר הישר מהצבא עם
המדים והנשק והתיק הגדול עם הריח המיוחד הזה שיש רק לחיילים
ופשוט תחבק אותי.
אודי אם אתה לא מרגיש כמוני אז בבקשה תגיד משהו, רק תדבר כי
אני לא יכולה יותר עם השתיקה אני לא עומדת בזה...
                           באהבה
                         אני שמחכה לך פה...