אותי, אישית, זה הכי מעצבן!!!
כאילו, מה הוא חושב לעצמו?!
שכל פעם שקורה משהו הוא יכול פשוט להיעלם ולחכות שהדברים
יסתדרו מעצמם?!
אני פשוט לא יכולה לראות את זה ולשמוע את זה יותר!!!

הוא היה צועק על אחותי בת השש שתלך לישון וכשהיא לא הייתה
מקשיבה הוא היה הולך למפעל (לעבודה), במקרה, בדיוק כשהוא
התעצבן התקשרו ואמרו שצריכים אותו. זה כבר התחיל להראות כאילו
הוא מתחנן - מתי יתקשרו אליו כדי שהוא יוכל להתעצבן ואז
לברוח... ניסיתי לדבר איתו על זה והוא אמר שהיא לא הקשיבה לו,
אז שאלתי למה. הוא לא אמר לי - ופשוט הלך. "כי מיהרתי למפעל",
זאת הייתה התשובה שלו. מה נסגר?! כאילו, העבודה שלו יותר חשובה
מהמשפחה?! מהילדים?!

אמרתי לו גם שהוא לא יכול להגיד לילדה בת שש ללכת לישון, ויותר
מזה, לצפות שהיא תעשה את זה בעצמה... זה פשוט בלתי אפשרי!
כאילו, נמאס לי להיות אחראית על כולם בבית שההורים לא נמצאים
בו, כי אם משהו קורה לא בסדר - אז, כמובן, מאשימים אותי. אמרתי
לו שזה כואב לי כבר לראות אותו נותן להילה "פקודות" ומצפה שהיא
תעשה אותן, היא פאקינג בת שש... אני בת 16 בשבת הקרובה, ומה?!
אפילו לי קשה למלא אחר כל ה"פקודות" שכולם מצפים ממני, אז
מילדה בת שש?!

כשאמרתי לו את זה הוא היה כזה תמים... "מה?!" הוא אמר, "אני לא
אשם שהתקשרו אלי מהמפעל"... זה פשוט לפעמים (תמיד) מעלה לי כל
כך את הפיוזים, זה פשוט מרגיז לראות אותו מצפה לדברים מסוימים
מאנשים שאפילו לא יודעים מה הם עושים ומה הם רוצים...