עכשיו, הכל באמת בסדר,
הכל הסתדר.

כל בוקר, עיינים נפתחות,
ורואות אור, אור שמאיר את החדר בסגול.
עיינים שרואות מקום פרטי,
מקום שלך, שכולו נתון בידיים שלך.

המסיע מסודר, והכל כבר בסדר,
שם אתה יכול למצוא הרבה חברים,
יושבים ושואלים לשלומך.

הידע רץ לך אל השכל,
במהירות האור,
כאילו אין מחר,
צריך לאגור ולאגור.

המקום הפרטי שלך,
לבד יושב בפינה,
חושב, שומע, רואה,
כותב וקורא, מקשיב
ועוד פעם לומד.



הכל פורח,
הכל מסודר כמו חיילים.
הכל מאורגן כמו החיים,
אז למה אי אפשר להיות מאושרים?
למה בכל זאת הכל נרקב מבפנים?
למה אני צועקת כל לילה לכרית?
למה אני לא מצליחה להיות מאושרת,
לא מאושרת חלקית,
אלא מאושרת, מאושרת תמיד.

כנראה שלהיות מאושרת אני אף פעם לא אהיה, לא כמו שאני רוצה!