ליד תחנת הרכבת, שם היא גרה, גדלו להם שני עצים.
בסוף האביב, אז היא חייה, הם פרחו. האחד בצבעי סגול והשני
בצהוב בוער.
בכל פעם שעברה תחתם, בדרך לרכבת, הרגישה כמו שני הצבעים
המשלימים הללו משתלבים אחד בשני ויוצרים קשת אור מעליה.
היא לא אהבה את הדימוי הזה, סלדה ממנו. ולכן הפסיקה ללכת בדרך
העצים. במקום, סיגלה לעצמה את נתיב הסמטאות האפורות, חסרות
משוא הפנים, שלא המיטו עליה דימויים מפחידים. נדמה היה
שבסמטאות אלו, לא היה ולו חי אחד נושם, פרט ליונים אפורות
צמוקות, והן היו טרודות ביסוריי חייהן, ממש כמוה.
מעשנת אובססיבית היא ואפילו על הרכבת בדרך לעבודה היתה מתפנה
לפחות פעם לשרותים, לנשום אויר. עשרים דקות נסיעה, והיא בלב
העיר. הולכת, עולה במדרגות, לוחצת על כפתור המעלית - 3, פונה
ימינה במסדרון הדלתות הבהירות ובדלת החמישית משמאל נכנסת,
המפתח כבר מוכן בידה.
במשרד הקטון, עם ציפוי מתקלף, היא עבדה - סטוריטלרית. מקליטה
סיפורים על קלטות, לאלו שלא יכלו לקרוא.
על השולחן חיכו לה, כמו תמיד, תסריט הסיפור וקלטת אודיו חדשה
וריקה. בלי לבזבז זמן, החלה לקרוא לעצמה את הסיפור של היום -
"היפיפיה הנרדמת". אך, עליצות מטרידה עולה בה, כבר זמן רב שלא
הקליטה סיפורי ילדים - הז'אנר האהוב עליה, ועכשיו היתה צריכה
לסגל מחדש את הגישה המתאימה לכך - לילדים.
היא עצרה רגע, נחה לאחור בכיסא הרך, ודמיינה עצמה בילדותה.
ילדה מלאת חיים ושמחה. היה לה הכל...
וכמו תמיד, נחלץ לחזה זכרון אקראי, והוא אביה. אביה הצעיר, אז
היה, שפם חום עבה וזרועות חסונות. הם נהגו לשחק - היא אוחזת
בבטנו כגור קנגרו והוא הולך ככלב על ארבע - מטלטלה מתחתיו.
כן, טלטולים, זה מה שילדים אוהבים.
הקלטת כבר במכשיר ההקלטה, והמיקרופון קרוב קרוב. העבודה החלה.
בערך מתי שהנסיך נלחם בחומת הקוצים האדירה, קוצץ וקוצף בלי
תקווה, נקשה הדלת.
"הכנס יעקוב, הכנס."
נכנס בחור צעיר גמלוני ומחוצ'קן, בידו מגש ופרטי מאכל עליו.
"ארוחת צהריים תקווה, גם את צריכה לאכול את יודעת."
"תודה יעקוב", הפטירה בחיוך חלוש, "תשים את זה על הכיסא שם"
"למה יש לך כיסא נוסף? הרי ממילא אין פה אף אחד מלבדך" הוא
ניסה,
"בלי שאלות יעקוב, פשוט תשים". היא לא התכוונה להכנס למשחק
שלו.
"טוב" והוא יצא בלי שהספיקה להוציא משפט נוסף.
נו מילא, בחור מוזר.
הסוף הטוב הגיע לבסוף, והיפיפיה נישאה לנסיכה המושלם, בשלל
צבעים ומחול.
היא יצאה מהבניין, כשהצבעים עדיין מלפפים גופה, מרימים נפשה.
זה המשיך כך עד שיצאה מהרכבת, בתחנת ביתה. אז, בסמטאות
האפורות, נמלטו הצבעים הרחק, מותירים אותה לבדה.
נו מילא, זה לא חדש. כולם הרי עוזבים בסוף, כמו אבא...
בניין לבן ניצב מולה - בקומת הקרקע שם היא גרה.
תיבת המכתבים, משוייפת משומן אצבעות, מכילה מעטפה.
אותה מעטפה, שלמדה לזהות זה מזמן. מעטפה צחורה, מנייר גבשושי
איכותי, עם עיטורי זהב עדינים. כן, אותה מעטפה...
בידה נטלה את המעטפה, ופנתה לחדרה. בסל הדואר שלה זרקה אותה
ישר בלי לפתוח, שם הצטרפה לשכבה מבורכת של ריבועי נייר זהים,
חתומים ונטושים כולם.
היא ידעה ממי המעטפה, ויכלה לנחש מה כתוב שם.
זוהי הזמנה, מהזוג - חיים ושמחה - שהתמזל מזלם ולא חסר להם
דבר. הם החליטו להזמין את כל אלו שנולדו בתאריך שלהם (הם עצמם,
כמה רומנטי, נולדו באותו תאריך) למסיבות שארגנו, כל פעם מסיבה
אחרת - הפעם בטח לחגיגות יום הולדתם  ה- 27. ארע הגורל, והיא
נולדה בתאריך כשלהם. היא הכירה אותם בעבר הרחוק, היו ידידים
קרובים מנפש. את חיים היא הכירה מאז שהיא זוכרת את עצמה, הם
גדלו יחד -ממש כיחידה אחת. בשמחה נפגשה מאוחר יותר, וביניהן
התפתחו יחסים קיצוניים ביותר, פעם קרבה מופלאה ופעם התנתקות
כואבת. זה נגמר ברע, כמו כל דבר אחר, והיא נטשה את שמחה לאנחות
ואת חיים בלית ברירה, כי הם מצאו אחד את השני, ואהבו. ממש
אופרת סבון החיים שלה, צ'רקסית.

היא שמה את לואי-ארמסטרונג במערכת, ושקעה לכורסת העור שמצאה
ליד פח הזבל השכונתי ואימצה. בעודה שוקעת, והשמש בחלון הצר
שמולה גם כן, סקרה את סביבתה. נראה היה שהצבעים אשר נטשוה
בסמטאות, נעדרו הפעם גם מביתה. הבית, אמנם קטן - סלון, חדר
שינה ושירותים בסה"כ. אמנם מסריח - מטהרי אויר ניטלו מכל פינה
בחדר. אמנם ריק - מראה גדולה, מיטה זוגית, שולחן רב תכליתי,
מערכת, ארון בגדים וכורסת עור היוו בערך את כלל אביזרי ביתה.
אמנם כל אלו, אבל היא לא סבלה מבדידות. הרגישה בה מסביב -
בוודאי, אבל לא נתנה לה לנחות עליה ולהפוך אותה לבובת זומבי.
הוציאה עוד סיגריה, והדליקה. שאיפה ועשן. העשן הקסים אותה,
מחוגג סביב עצמו, כחיה כוויה המטילה עצמה לאגם מים קרים,
מתמוגג מנחת השרדות.
שיעול, והיא קמה. הגיע הזמן לתחביב. היה לה תחביב יחיד -
צילום. עוד כשהיתה ילדה התעניינה במצלמה העתיקה של אביה והיתה
הולכת ומצלמת סביבה. עכשיו, היא חושבת, לא נשאר כליל מההתרגשות
וההתלהבות שבתחביב, רק הרגל מונוטוני ואוטומטי, שריד יבשושי
לשמחת החיים. הוציאה את מצלמת אביה, האיכותית ויצאה מביתה,
לעבר הרחוב. אופן הצילום שלה אקראי: היא פוסעת ברחוב, ונותנת
למקרה לבוא לפניה. בין הערביים מתקדרים, ולכן מעט אנשים ברחוב
- שעת ארוחת הערב. פתאום היא רואה ילד נמוך, עומד למרשות
המדרגות של היכל תרבות מהודר. ראשו שפוף, ובידו מחזיק רובה
פלסטיק שחור. כל כמה זמן, הוא מרים את ידו לעבר ההיכל, עושה
תנועת ירייה בודדה עם הרובה ומנמיכו שוב. ראשו שפוף, מבטו
בקרקע. בלי להסס קירבה לעיניה את המצלמה, ובשני טיקים הוסיפה
את פיסת החיים הזרה לפיתוח. היא לא שאלה את הילד, מה הוא עושה
פה לבד, אלא המשיכה באדישות ברחוב.
דבר נוסף לא נקרה לפניה, וכשהחשיך היום לגמרי, פנתה חזרה
לביתה. הפעם ליד היכל התרבות עמדה לימוזינה, והילד השפוף נעלם.
היא צילמה את הלימוזינה - נוצצת באורות ההיכל המפואר והמשיכה
הלאה. היא סיימה.

בחדר השינה, שהיה המאוכלס ביותר מכל חדריה, נעמדה מול המראה
הענקית, בה השתקפה בבואתה לכל אורך גופה. מעל המראה היתה
מנורה, וכך גם מהצד הימני. האור פגע בה, והטיל את צילה על הקיר
המנוגד - משתקף במראה. כך יכלה להביט ישירות בצלה, פעולה שלמדה
להוכיר כממלאת ומספקת.
תחילה סקרה עצמה, עירומה חסרת בגדים, עומדת.
קווי מתאר דקים וברורים מסמנים את אבריה, מקרעים אותה מהרקע.
עורה כמשיכות מכחול לבן, ארוכות ומשתהות, כמעט מסויידות.
שטוחה, כך היא נראית. כפיסת נייר גזור - על פי מוראל האידיאל.
היא הייתה יפה, ובנויה היטב, אבל שטוחה. הרדידות הזו, מעודפת
עליה אלף מונים מעומק.
פעם היא הייתה עמוקה, וסערות נפשה השתוללו בחופשיות. עד אשר
החלו לקרוע באבריה. פורצים בה פצעי נצח - כמדומה. היא הקרישה
לבסוף, אולם גלידיה נתפזרו בחלל, התפוררו מעליה. עכשיו היא
שטוחה, חסרת חלל. וגם סערות הנפש - מחוסר מקום - פינו מקומן
לשקט המוחלט של רדידות וסתמיות. מרוצה במצבה, הפנתה מבט לקיר
המשתקף, ולצילה עליו.
כבר לא כל כך שונים, היא והוא. היא לבנה, הוא שחור - שניהם
שטוחים. בעודה בוהה בכתם החלק, נדמה לה לפעמים כי חלק גוף, או
צבע איבר מתגלה בו. פעם עיקול שפה, פעם אדמימות לחי. מכירה את
צילה, יותר מכל אחד אחר, מביטה בו עידנים עוקבת אחר כל שינוי.
אין שינוי, וזוהי כל התורה. כך היא רוצה להיות - דף חלק ונצחי,
חסרת שינוי.
עייפה היא מתמוטטת על מיטת הזוגיים, ונרדמת.

יום חדש, קולות אנשים מבחוץ, קרואים לא ברוכים.
וכרגיל: לקום, להתלבש, לרחוב. בדרך שני קארוסונים ועגבנייה
לארוחת בוקר.
הפעם בעבודה, חיכה לה סיפור אחר - "אשליית הצעיפים" סיפור
מודרני דכאוני, שלא הוסיף למצב רוחה. למעשה, מועקה כה גדולה
התקיפה אותה, שהיא חיכתה לנקישה בדלת בקוצר רוח, שתסמן כי עבר
חצי.
נקישה, והיא קופצת מישובה וקוראת ליעקוב להיכנס.
"סליחה על איך שהתנהגתי אתמול" היא אומרת במהירות, "הייתי מאוד
שקועה".
"ראיתי, ובגלל זה לא רציתי להפריע". יעקוב היה בחור די נחמד
כשנותנים לו.
"רוצה לאכול איתי צהריים?" פלטה.
המום קמעה, הניד בראשו לאט. הם הלכו לחדר האוכל של הבניין,
מקום בו בחיים לא אכלה. זה היה המוני, כמו שחששה, וצעקני. אבל
עם יעקוב זה נראה לא נורא כל כך.
הם דיברו. פיה הגה יותר מילים באותה שיחה מאשר בשנה האחרונה
לפחות. אולי היה זה סחרור הריחות, הקולות וההמולה הגדולה, אבל
משום מה הפסיקה לשים לב לעצמה ונתלתה ביעקוב. בחור משעשע, טיפה
מתלהב, די פשטני אבל מלא שמחת חיים. וזה שבר משהו בתוכה. הרי
מה יש בו? שליח מזון בגיל 27, ישן אצל אמו ולומד להיות גנן. כל
זאת הוא אמר לה בלי להניד עפעף, בלי לחשוב עד כמה עלוב הוא
נשמע בעיניה. אך דווקא לכן היא קינאה בו, והחלה לשאול עצמה
שאלות.
הם נפרדו בתום הארוחה, והיא חזרה למשרד החלול.
העבודה לעומת זאת נמשכה כשלשול, מסתחררת בלי סוף. כשנגמרה,
לבסוף, פנתה מהבניין. הפעם  לא היו שום צבעים סביב, רק עמוד
שחור מפלח דרכה.
הרכבת, התחנה וסמטת האפור. סיגריה שלישית מאז שיצאה מהעבודה
הסתיימה, והיא שילחה את הבדל לצד הסמטה.
לפתע המוני יונים אפורות החלו רוחפות במשקי כנפיהן סביבה,
כתוקפות. היא השיקה ידיה למגננה, אולם בלא צורך. היונים רק עטו
על בדל הסיגריה. ברעבונן המייסר, ייסורי חייהן כשלה, הן נלחמו
על בדל סיגריה כמזור לרעבונן.
יונים אפורות אוכלות בדלי סיגריה, לועסות רעל להניס ריקנות
בטנן והיא ידעה, כמובן,  כי היא כמותן. אוכלת את עצמה בחוסר של
הכלום.
בריצה פרצה מהסמטה, לעבר בניינה המתקרב. נכנסה לבית וסגרה את
הדלת. מימין, בערימה צחורה, נחו המעטפות. הושיטה ידה ונטלה את
העליונה, מעטפת אתמול.
נשרה על הכורסה והביטה בה, בוחנת כל קמט, כל שקע, כל פס. אחר
קירבה את המעטפה לאפה, ונשמה את הארומה של הנייר החדש, להוטה
נשמתה. סכין, והמעטפה נפתחת לפניה.
בתוך מצוי דף. נפתח:

לכבוד תקווה,
אנו, חיים ושמחה
מזמינים אותך להצטרף אלינו
למסיבת הקיום שלך.
האמיני לעצמך ותדעי, כי אנחנו ידידייך האמיתיים, חפצים רק
בטובתך,
בחייך ובשמחתך