- טוב תקשיב, אני חושבת שכדאי שנסיים את השיחה עכשיו.
- אבל למה? אני רוצה לעזור לך, בחיי שכן. רק תני לי לנסות
לפחות! אני רוצה לגרום לך להאמין באהבה.
- אין לך שום דבר לעשות, אני מצטערת. זה לא ילך לך, לא משנה
מה תעשה. אני אדבר איתך כבר... אממ.. מחר?
- כן, נראה לי.
- טוב, אז... ביי.
- ביי.
ניתקתי את השיחה הארוכה עם ידידי.
קצת קשה לי להסביר את מה שעובר עליי עכשיו...
עצמו את העיניים לרגע ודמיינו נערה.
לא יפה במיוחד, לא רזה במיוחד, לא משהו ששמיםל לב אליו שהולכים
ברחוב. אה, הנה, זאת אני.
דמיינו אותי יושבת בחלל לבן ומסביבי קירות. על הקירות ציורים
של... סיטואציות בחיים. של "אהבה", שנאה, עצב, שמחה, מקרים
שקורים לפעמים.
פתאום הכל מתערבב ביחד. אני מנסה לסדר את הציורים, התמונות
האלה... וזה לא מצליח.
אני מתחילה להכנס לפאניקה בעוד הציורים המעורבבים מפחידים אותי
והקירות מתחילים לזוז ולסגור עליי.
אני יושבת באמצע, מכסה על ראשי בידיי ומתכוננת לסוף...
אז ככה אני מרגישה. הכל מתערבב וסוגר עליי, כמו קיר.
שוכבת במיטה שלי, מרגישה את הקור המקפיא של המזגן, ומדמיינת
שוב את השורות מלמעלה.
מסתכלת על קירות החדר שלי. פוסטר של מטריקס, ספרים מיסטיים,
שמות של להקות רוק ומטאל על לוח שעם יבש, כמה בגדים שחורים,
זאת המהות שלי? אני תוהה בפחד.
פתאום, כמו בחלום, העיניים שלי רואות רק חושך, ודבר אחד מואר
באור מוזר וכהה. האולר שלי.
אני מתלבטת, קמה, ובעודי בוכה ונכנסת (שוב) לרחמים עצמיים,
לוקחת את האולר.
לפתוח...
להסתכל על הסכין. בדיוק השחזתי אותה שלשום.
העיניים האדומות מביטות בבוהק של הלהב.
כדאי לי? זה מה שיפתור לי את הבעיות? או שזאת רק התחמקות
אנוכית מן המציאות?
מבולבלת כל כך...
הראש מסתובב, התקרה מסתחררת... בא לי להקיא. בא לי לצעוק.
אי אפשר, ההורים ישנים בחדר הסמוך, הם יכעסו עליי אם אעיר אותם
בשלוש בלילה. ובכלל, אני לא רוצה שיראו אותי ככה. אחרת, ישר
לפסיכולוג. או לפחות לטיפול מאסיבי אצל אמא שלי.
בוחנת את הלהב, כל סנטימטר מכריע שלו.
בחדר החשוך והקר, לאט לאט מעבירה אותו על היד, לעבר הוריד.
אני לא אעשה כלום, רק חתך קטנטן, תזכורת לזה שאסור לי.
היד נוקשה, עוד דמעה, מושכת באף, ממצמצת, נושמת. בקושי.
הסכין הולכת כנמלה על העור שלי, מטיילת.
כל סנטימטר עכשיו חשוב.
מתחיל לכאוב לי...
לוחצת על הוריד, קצת דם...
למה אני לא מפסיקה?
פיצול אישיות... אסור, מותר, אח... כואב!
אבל אני עדיין ממשיכה, נושכת את השפה התחתונה.
יורדות כמה טיפות דם על הסדין החדש. די, זה מספיק.
בעוד טיפה מדמי ניגרת החוצה מהגוף, טיילתי על הגוף שלי,
המעוות, עם הסכין החדה. רק לדגדג קצת, מגיע לי מעט אושר.
מגיעה לאיזור החזה, מתענגת על הנעימות, ומחייכת.
יד אחת עם האולר, והשנייה חופשייה לעשות כרצונה. והדמיון כבר
פועל.
נעים לי... העצב והאובדן פתאום יורדים, הגוף שלי רועד ומצטמרר
מהתחושה...
אני שמחה שלא חתכתי עד הסוף.
הלב דופק, חזק, והפעם מסיבה נעימה, טוב.
דופק
דופק
הסכין על איזור הלב, סובבתי אותה באויר, הקצה של הלהב מדגדג
אותי ונוגע בעדינות באחד האיזורים הכי רגישים בגוף.
פתאום נפתחת הדלת, ולא התכוונתי, לא שמתי לב, מרוב בהלה
באינסטינקטיביות נעצתי את הסכין איפה שהוא היה באותו רגע.
שיט.
מקצה החדר אותו ידיד מהטלפון מביט בי, פולט "לא" שקט, ומצליח
לתפוס אותי לפני שאני נופלת על הרצפה. אני מביטה בו.
קר לי... ולא בגלל המזגן.
כואב לי... ולא בגלל הנפש.
- למה? למה לגמור את זה ככה?
אומר ידידי ובוכה, לוחש לי.
- לא התכוונתי, בחיי שלא... בדיוק...
כבר לא הצלחתי לדבר. איבוד הדם כבר התחיל להשפיע.
- אבל אני יודע איך לגרום לך להאמין.
אבל מאוחר מדי, חשבתי. בחיי שלא התכוונתי לתקוע את הסכין! אבל,
איך הוא יגרום לי להאמין?
- למה, למה היית צריכה לעשות את זה כשמצאתי את התרופה?
הוא התקרב אליי ונשק לי קלות על מצחי.
- יפה שלי, אני אוהב אותך.