שעות על גבי שעות הסתובבתי בקניון מלחה, מנסה למצוא את האחד.
מחפשת מחפשת, מתגברת על הקשיים שהתבטאו בחוסר סבלנותה של האישה
בעלת כרטיס האשראי הכל יכול, נידנודיו של הילד הקטן ששכחנו
ב'קסטרו' בטעות. נשבעת.
כפות רגלי הצועקות לחופש, צועקות לחניה.  
נאבקת, מיוזעת, סוחבת מטען עצום של שקיות ומותגים, אל הלא
נודע, בקומה השלישית.
מדרגה אחר מדרגה, אין סוף למדרגות הנעות, מגיעה אל הקומה
השלישית, מביטה לצדדים, אנשים בהליכה מתמדת, חייבים להמשיך.
אחריי! קראתי, צעדתי שמאלה וישר, אני מריחה מוכרים רודפי בצע.
קול הסרט נקטע, מוכרת חביבה פונה אליי, סימני דולרים בעינייה.

אפשר לעזור חמודה?
חמודה תקראי לחברים שלך, לא אמרתי.
כן, אני מחפשת ג'ינס.
או, באת בזמן, הגיעו לנו חדשים היום, הנה תמדדי את... את זה!

נכנסת אל התא החשוך, כמו בחדר חקירות, בוחנים אותך מכל פינה,
אין איפה להתחבא.
יוצאת החוצה, האישה עם כרטיס האשראי הכל-יכול מסתובבת סביבי
ואומרת: "זה לא קצת נמוך?"
הילד המעצבן מקפץ סביבי בקולות, "את מכוערת ואת מכוערת."
האישה בודקת בתג המחיר וחוטפת שוק: "מה זה?! יש זהב בתוך
הכיסים?" אחרי מטר הערות מרוקאיות מיושנות, אני ממשיכה בצעידה
בחנות.
המוכרים בוחנים לי את התחת, האישה נותנת להם מבט זועם ונשמעת
נהמה שגורמת להם לסובב את מבטם.
"אני רוצה אותו!"
"הוא נורא יקר"
"לא נורא אימא, מגיע לי!"
פרצוף חמוץ ניבט לעברי בעודי מחפשת חולצה תואמת.
ההופעה המושלמת.

הגעתי הביתה, לא יכולתי להתאפק! הלכתי איתו לחברה.
ואז... הרגשתי כמו מיליון דולר מהלך על שניים.
נהגים בחנו אותי מכל כיוון, אולי זה הפאן שעשיתי, אולי המשקפי
שמש שדפקתי, אולי נעלי הפומה החדשות שהוספתי לכל זה, אולי
ההליכה, אולי התחושה... לא, לא כל אלו שעשו את זה, זה היה
הג'ינס!
הלכתי לי ברחבי העיר מאושרת ומחוייכת, אף פעם לא נהנתי ללכת
ברגל כמו שבאותו יום.

כן... זה היה הוא... ה-Lee cooper הראשון שלי.