אני חולם עליך, מישל, בלילות, חלום משונה. אני חולם שאנחנו
בסדר, סדר פסח, עם המשפחה שלי ושלך, לא ברור לי בדיוק מי נמצא
שם, פנים מוכרות, אבל אני לא יכול לשייך אותן לשמותיהם של
האנשים. אולי בגלל הבושה ואולי בגלל שאני מסוגל לראות רק את
הפרצוף שלך, מביט בי בהבעה ספק כעוסה ספק פגועה. אני יכול
להרגיש כיצד הלב שלך נחמץ ואת משתדלת לשמור על עצמך חביבה
ומנומסת - כשאת מדברת עם קרובי המשפחה שלי או שלך. הם עסוקים
בעצמם וכלל לא שמים לב לכך שילדת פגר על השולחן, במרכז צלחת
הסדר.
"העובר מת, אני אומר לך, מישל, העובר מת."
אני מרים את קצותיה הלבנים של מפת השולחן שהייתה מונחת על
שולחן הסדר שלנו, צורר את שאריותיו המדממות בצרור החיים, ביחד
עם החרוסת וכתמי היין שנשפך על השולחן והמצות הרכות מרטיבות,
מעביר את החבילה בזהירות, מעל ראשיהם של המסובים, מעל ראשך
המנומס, שלא יטפטף ולא ילכלך, בזהירות, מעל הבופה של המתוקים,
ואני בלתי נראה, עובר עם החבילה היקרה המטפטפת, שמרגע לרגע
כבדה יותר בזרועותיי. תוך שניות, היא הופכת לשק על גבי, אני לא
מסוגל לשאת אותה, ועוד בקושי הצלחתי לצאת מהסלון, התחושה
הרטובה הזו בידיים שלי, מטפטפת במורד גבי כמו וסת שלא רוצה
להיפסק. אחרי שהצלחתי איכשהו להיפטר מהחבילה (דחפתי אותה באיזו
שהיא צורה לאסלה, הייתי צריך לדחוס אותה בשתי ידי, עד שחזרה
לגודלה המקורי והיה אפשר להוריד את המים מבלי לסתום את האסלה),
אני חוזר לשבת לידך, ראשי חפוי ומתבייש, בודק שהורדתי את כל
הכתמים הדביקים מהידיים (אף פעם לא ידעתי שדם יכול להיות כל כך
דביק).
אני שוב מביט בך כדי לקבל אישור. אבל בעיניים שלך אין כל הבנה,
נדמה שמשהו התכער שם במעמקי עינייך, דבר לא יחזור להיות כשהיה.
נעלמה תמימות ילדותך, נעלמו שברוני הלב הקטנים שהיית חשה כל
פעם שהייתי הולך, עיניים חדשות. אני מגשש כדי להחזיק לך את
היד, כמו ילד קטן. בטעות אני מועד ונוגע במקום כואב. "לא
התכוונתי", אני טוען להגנתי, אבל עינייך המאשימות כבר חרצו את
פסק הדין.