פעם היה איש פשוט, שחי בבניין פשוט, בדירה פשוטה, עם עבודה
פשוטה וחיים פשוטים.
הוא היה צנוע. בעל דיבור צנוע, לבוש צנוע וחדר צנוע.
הוא היה שקט. הוא חי בבית שקט, עם משפחה שקטה וחיים שקטים.
ובכלל, הוא היה איש שמקשיב לאנשים. הוא היה המאזין הטוב ביותר
שהוא הכיר, אבל הוא לא הודה בזה- הרי הוא צנוע.
הוא היה איש אהוב. פשוט, צנוע ושקט. אהוב על כולם. אהוב על
אשתו וילדיו, אהוב על הוריו, אהוב על חמתו וחמו, על גיסו
וגיסתו, על חבריו לעבודה, ואפילו אהוב על הכלב.
וכך הוא חי לו את חייו הפשוטים, הצנועים והשקטים בהרמוניה
משעממת זו...
עד ש...
ביום שמש אביבי, כשהפריחה הייתה בשיאה והציפורים לא הפסיקו
לזמר סימפוניות ברצף, השמש חייכה והפרחים קרנו מאושר, הגיע
דייר חדש לבניין.
כולם בחנו את הדייר החדש מרגע הגעתו.
הם ראו שהוא לא הביא הרבה רהיטים, וגם אלו שהביא לא היו
מפוארים במיוחד, והאמת, הם לא היו מפוארים בכלל, אפילו
פשוטים.
ובמשך הזמן הכירו השכנים את הדייר החדש וגילו שגם הוא היה איש
פשוט. גם הוא היה איש צנוע וגם הוא היה שקט. היה חביב לכולם
ואהוד מאוד.
כולם אהבו את הדייר החדש, ואפילו האיש הפשוט שלנו אהב אותו.
וכשעבר עוד זמן, התברר שהדייר החדש היה יותר פשוט, יותר צנוע,
יותר שקט ואפילו יותר אהוב מהאיש הפשוט שלנו!
וכשזה קרה, האיש הפשוט לא ידע מה לעשות, הרי הוא תמיד היה האיש
הכי פשוט, צנוע ושקט שהכיר. אז הוא החליט לא לוותר על מעמדו
בקלות שכזאת.
וכך האיש שכבר לא היה הכי פשוט, החליט להחזיר לעצמו את תאריו.
וכך הוא החל ללבוש בגדים פחות ופחות אלגנטיים, ויותר פשוטים,
והוא לא וויתר לדייר החדש, שהיה קשה מאוד להתחרות בו. האיש
הפשוט הגיע למצב שהוא לבש סחבות כל יום, וכך גם הדרדר המצב
בביתו, וכל הרהיטים היו קרועים, המיטה שבורה, הברז חלוד,
הריצפה סדוקה, וגם היו חסרים כמה תריסים בכל חלון.
וכדי להיות הכי צנוע, הוא כבר הפסיק לזקוף לזכותו כל דבר חיובי
שעשה, וזה הגיע למצב שהוא לכלך על עצמו, שיקר וסיפר דברים
שליליים שלא באמת עשה, רק כדי להיות צנוע.
וכדי להיות הכי שקט, הוא החל לדבר פחות ופחות מיום ליום. הוא
החל להמציא קודים בדיבור כדי שלא יצטרך לדבר הרבה, וזה הגיע
למצב שהוא פשוט שתק! שתק ולא אמר מילה, ואפילו לא הוציא קול
הכי קטן מפיו.
ובמצב שהוא הגיע אליו, אנשים כבר לא אהבו אותו. הם אפילו די
שנאו אותו, קראו לו צבוע ושקרן.
ואפילו אשתו התגרשה ממנו, ואחרי כמה זמן התחתנה עם השכן מלמטה,
פיטרו אותו מהעבודה, הכלב חירבן עליו, ההורים שלו קיללו אותו,
חמו,חמתו גיסו וגיסתו רצו לרצוח אותו, והילדים שלו שנאו אותו.
אפילו באיזה יום הם התחילו לקרוא לשכן מלמטה "אבא", והם אפילו
אהבו את השכן יותר משהם אהבו את האיש הפשוט אי-פעם.
וכך הוא הגיע למצב שלא היה איש, ואפילו לא יצור אחד שדיבר
איתו. אפילו לא היה מישהו שחיבב אותו. אבל לו לא היה אכפת, כי
עכשיו הוא היה האיש הכי פשוט, צנוע ושקט שהכיר.
ואז...
לילה קודר ואפלולי אחד, שבו לא נשמע צרצר אחד ממלמל, קרה משהו
נורא- מיטתו השבורה של האיש הפשוט התרסקה לגמרי, והוא נחת על
המרצפות הסדוקות, והן לחצו על הריצפה המפוררת, ומצד שני של
רצפה מפוררת זו, הייתה זו התקרה הצנועה של הדייר החדש-ישן
שלנו.
והאיש הפשוט מידי מת במקום מעץ שחדר לבטנו, ונחת עם כל המיטה
השבורה בדיוק על הדייר הפשוט שישן מתחת, כשלידו ישנה גרושתו של
האיש הפשוט.
כמובן שהדייר הפשוט והנחמד מת לאחר פחות מדקה, כשבדקה זו הוא
הספיק ללחוש לאשתו הצנועה: "אני אוהב אותך", והיא שלא יכלה
לקלוט את הנורא שקרה, החלה לבכות, ושנאתה העזה כלפי בעלה לשעבר
גדלה ויחד עם זאת אהבתה לדייר הנחמד גדלה גם-כן.
וכך, בלילה אחד, שסתם היה קצת קר לנו, נעלמו מן העולם שני
האנשים הכי פשוטים שחיו בו אי-פעם.
לדייר הנחמד עשו לוויה צנועה ופשוטה, כמו חייו הנחמדים, ואת
האיש הפשוט, פשוט זרקו לבור וכיסו בחול.
וכיום, יש לנו גרושה-אלמנה פשוטה, שהיא אם חד הורית לשלושה
ילדים שקטים. אבל היא לא דואגת להם, כי היא מכרה את הדירה
מלמעלה בהרבה כסף, והם עברו לגור בשכונת יוקרה, והיא התחתנה עם
איש עסקים ממולח והם חיו בקלאסה.
החיים כבר לא היו פשוטים בכלל. |