בלב דואב עושה רישום כללי של מצבות הנחקקו עמוק בליבה.
אבן אחר אבן מונחות בליבה השרוף.

מזכירות כל אדם שנעץ את החרב הכי עמוק שיכל והותיר אחריו שביל
מדמם של כאב מהול בעצב.

תוך מבט לשקיעה המתרחקת תוהה מה מסתתר אי שם במרחק
האנשים שם דומים? אותם תככים? אותם מריבות?
יש מקום אחר...?

כל היסטוריה חרוטה עמוק בתוכה.
כל חיוך חקוק עמוק. כל צלקת מכאיבה כל כך.

בלב כואב מותירה שבילים של כעס. של אכזבה ואהבה.

מצבות של אהבה שנשרפה, עשרות אבנים לזכר אלו שנמחקו.

התחיל לרדת גשם כבד.
הן החלו להתפורר ולהציק מחדש.
עולות. ובאות. ומכאיבות.
טיפות מרדניות על פנים קפואות.
ידיים זדוניות מהעבר מנסות למשוך אותה שוב לאותו בור חשוך
שעמלה קשה כל כך על מנת לצאת ממנו.
והיא, לא רוצה לחזור לשם.

מי ינצח?

זכרונות העבר.
ההווה הממושך.
העתיד המרוחק.

מאבדת את האמונה.


אורות אפלים... חשיכה סביבה.
נאבדת בין הצעקות הרמות.  
מבטה העייף נופל על דמותו המתקרבת.
נשימתה נעתקת לרגע.
פוגשת את עיניו.
מבטו שובה אותה.
מתקרבת לאיטה. שוקעת לתוכו.
מתסכלת עליו בעיניים בורקות.

לא נופלת לשם שוב.