בהליכה לילית איש ואישה מדברים.
בהליכה לילית הם דיברו מעט, ושניהם בוכים.
הם רצו משהו אחד מהשני, בעיקר משהו להרגיש...
הוא כנראה רצה נשיקה.
היא רצתה מישהו, איזה איש.
ובהליכה הלילית ביניהם זה נגמר, הם מרגישים ריקנות וכאבם חזר.
כנראה שהוא התאמץ יותר מדי.
היא, אולי פחות.
והיו להם מספר טעויות בדרך, שהם אינם רוצים לזכור או לראות.

ובהליכה הלילית האיש חזר לבד, ומלווים אותו צערו ומחשבותיו.
והאיש התחיל לבכות, עד שדמעותיו הפכו לשלוליות.
היא תקועה במוחו, הוא לא רוצה לשכוח.
הוא מתמוטט מייאוש ואין לו כבר כוח.

והם נפרדו בהליכה הלילית,
שבו האיש הזכיר לאישה את מה ששכחה.
היא- רק נשקה לו על הלחי אמרה לילה טוב והתנצלה...


ועכשיו שותק בחוסר מעשה ובלי שום כיוון.
הוא לא אוהב לשכוח את מה שאבוד.
השכחה קרעה אותו כי היא לא רצתה לזכור.
עכשיו הוא יזכור את מה שהיא שכחה כאבה התפוגג וכאבו נשאר כי
הוא לא הסכים לשכוח...

אני מקווה שהיא בחיים לא תקרא את זה...
מוקדש לה...