פתיחה - שנת 1944
כניסתי ללח"י
שמי יורם , הייתי  אז כבן 15 ולמדתי אז  ב"גימנסיה" בתל-אביב.

יואב פרלשטיין, נער נמוך קומה ורזה (מכאן כינויו "גוזל"), היה
חברי הקרוב ביותר. התיידדתי איתו במהלך שנתנו הראשונה
בגימנסיה, לצערי הוא למד בכיתה המקבילה שהכילה הרבה אנשי
מחתרת, אך הדבר לא העיב על קשרנו, באמצעותו קושרתי אל זאביק
אחיו הבכור, שהיה אז כבן 23, והשתייך לארגון זמן רב לפני כן.

יום כניסתי
נתבקשתי להגיע לקפה "ורד" ששכן במרכז העיר, לכאורה הייתה זאת
מסעדה תמימה, אך מפה לאוזן ידעו כולם (כלומר תומכינו) כי מדובר
במקום המזוהה עם המחתרת, הגם שקצינים בריטיים נהגו לאכול או
לשבת שם בחברת נערותיהם בקביעות. אני מכל מקום בדקתי את המקום
מטעמי בטחון (במקום שהו קצינים בריטיים, אך בשלב זה לא יכלו
להוות בעיה). נתבקשתי להמתין לבואו של "דן" המלצר(אשר זבצקי),
[,צעיר שחור שיער ויפה תואר, בשל תווי פניו חשבוהו רבים
להומוסקסואל, ומספר בריטים אף התאהבו בו...], ולהזמין כוס תה
הממותק בארבע כפיות סוכר (הזמנה מוזרה...).
עם הגעתו נתבקשתי להיכנס איתו פנימה, ולהמתין לקבלת העוגה באשר
אפייתה טרם נסתיימה (אילו היו מלות הקוד כמובן), מטפחת שחורה
נקשרה לעיני, הוכנסתי לחדר הסמוך, והראיון החל.
השאלות היו שגרתיות, מה תעשה אם תסולק מן הגימנסיה או שהמשך
לימודיך בה יותנה בעזיבת הארגון, ידעתי כי גם אאלץ לשלם מחיר
כבד, אשמור אמונים לארגון. ואולם חששותיי (שהתאמתו) התקשרו
לאחי הבכור דוד (אליו עוד אתייחס מאוחר יותר,) "אבל ישנה
בעיה", יכולתי לשמוע את קולו של אחד המראיינים, "מהי הבעיה?"
"אני מתכוון ביחס לאחיו, הוא הרי מ"מ בפלמ"ח, מנין לך שאיננו
"גיס חמישי?" "זה בסדר," זיהיתי  בבירור את קולו של זאביק אחיו
של "גוזל",  ורווח לי כששמעתי את קולו, עתה אתקבל הרהרתי, מן
הסתם ידבר בי טובות "אני מכיר אותו היטב, הוא חברו הקרוב של
אחי, בחור אחראי ומיומן, למרות אחיו המוזר, מושך שמלות עליית
הנוער (כפי שעוד אספר בבוא העת, הסתבך אחי בפרשה מוזרה הקשורה
באחת מבנות עליית הנוער בקיבוץ ההכשרה בו שהה), אנו יכולים
בהחלט לסמוך עליו".
הראיון הסתיים בקבלתי כמובן, ואז הוסרה המטפחת מעיני.
מראייני היו: רוני (אהרון) פביאן, מרכז הסניף התל-אביבי בן 24
אז, צעיר גבה קומה וחסון, וטוב לב למרות קשיחותו בכל הקשור
לבריטים, זאביק פרלשטיין (אחיו של גוזל) ומיקי לדרמן, מן
הבולטים שבחברי הלח"י.
סביב בחור זה הלכו שמועות רבות. את בית הוריו עזב זמן רב עוד
לפני כן, כאשר החל את לימודי ההיסטוריה ומדעי המזרח
באוניברסיטה העברית בירושלים, אותם סיים בהצטיינות. בעת שהותו
בירושלים ניהל את הסניף המקומי, וארגן אותו מחדש.
נוהג היה לדבר בשפה נאה ורהוטה במיוחד. במהלך לימודיו ארגן
וניהל את הסניף המקומי של הארגון. הוא הווה את אימתם של
הבריטים שכינו אותו "הרוצח היהודי המגעיל (מזוין)"
"fucking killer Jew"
השמועות הלכו כי לא נמצא בריטי אשר נותר בחיים לאחר מגע כלשהו
עמו... ליצני המחתרת נהגו לכנותו "רוצח בריטיים בסיטונות
וביחידים".
אחת האגדות שהילכו סביבו הייתה כי באחד הימים פגש בקצין בריטי
והחל לדבר עמו בשפתו המליצית, הבריטי שכמובן לא הבין דבר, הציע
להביא מתרגם, מיקי הציע לתרגם את הדברים בעצמו וכשרכן על גב
הנייר, שלף את האקדח...
מיקי התגורר עם אחיו הבכור בועז בדירת שני חדרים במרכז
תל-אביב, שהיוותה למעשה את מרכזו של הסניף שלנו.

רצח הלורד מוין והשלכותיו
ובכן הרצח בוצע, או כפי שהגדיר זאת מיקי "הוא סולק מן הזירה".
אמנם הארוע התרחש בצורה שלומיאלית במקצת,  אך תפיסתם של שני
"אליהו" דכדכה אותנו למדי. ידעתי כי יידונו למוות, וכאב לי כי
אנשינו (אותם חברים אשר הושתלו בצבא הבריטי) לא תאמו עמם כראוי
את דרך הבריחה מהמקום.
כשנכנסנו אל חדרו של מיקי היה החדר מלא, "הורביץ נתפס" אמר
כעוס, לא תאמו עמם כראוי את דרך הבריחה מהמקום. הרגע התקבלה
הידיעה" [את אמנון הורביץ, שבו דובר, הכרתי במעומעם, הוא הושתל
בחיל האוויר הבריטי שנה לפני כן, ושהה במצרים, משם נשלחו אלינו
הודעות ועדכונים].
הייתה זאת בשורה קשה שכן לא ידעתי מה יעלה בגורלו.
"ו... מה לגבי ניצה?" שאלתי. "גם היא", "הרי היא הייתה צריכה
לתאם איתם את הפעולה", ציינתי. "כן", אמר מיקי, "אבל הכל
השתבש, הם לא נפגשו איתה ביום הפעולה, הפרשה נודעה לה עצמה
מהודעות הרדיו." "למה לא ברח בית צורי?" שאל שלומיק (אחד
החברים החדשים שצורף למחתרת זה כבר). "השתגעת, ממתי מפקירים
חבר?!", כעס מיקי, כעת ייוודע שידינו בדבר, הרהרתי.
הזכרתי כבר את מנהלינו פנחס אלכסנדרוביץ', ומכל מקום הבנו כי
צפויה לנו רעה ממנו.
למחרת סערה האווירה בבית הספר, עוד לפני כן שאל אותי יהודה
(יהודה ירושלמי), חברי הקרוב: "הייתם חייבים לגמור אותו, לא
יכולתם למצוא דרך אחרת?" השבתי בשלילה נמרצת, ידענו את האיש
ואת מעלליו, את אכזריותו כלפי בני עמנו, שהתבטא בסירובו לקלוט
בארץ מליון יהודים. "מה אעשה עם 1,000,000 יהודים, היכן אשכן
אותם?" יהודה נרעש, "האם באמת לא ידעת מכך?" תמהתי, כן חרתה לי
מאד התנהגותו של שמוליק (אחיו) כלפי יואל (כזכור תקף שמוליק את
אחי יואל על הפעולה שלנו) [ה"תקרית" אירעה יום קודם לכן, יואל
(אחי הקטן) ביקר את חברו אמנון, (אחיהם הצעיר של יהודה ושמוליק
ירושלמי) תגובתו של שמוליק הייתה נזעמת "אחיך והחברים הארורים
שלו", צרח, "בגלל הפעולה המטורפת שלהם ניפגע כולנו, הבריטים
הנבלות יפסיקו את העלייה, ויעצרו מאות אנשים", "אבל", התריס
אחיו, "יורם לא מעורב בזה, וחוץ מזה יואל הוא האורח שלי, אתה
לא יכול להתנהג אליו ככה" "אתה תשתוק, תינוק מפונק טיפש" צרח
שמוליק ועזב את החדר].
יהודה הסביר כי הוא עצבני מאד עכשיו, "אל תחשוב שהוא מתאבל כל
כך על מותו של הבריטי הזה" אמר בלעג, "הם (הבריטים) דווקא
רודפים אותו עכשיו" (ב-41', בזמן מרד "ראשיד עלי", יצא שמוליק
לעיראק במסגרת יחידת האצ"ל, אך מאז ראשית השנה, והצהרתו של
בגין על חזרה אל המאבק, הוכרז כמבוקש על ידיהם...), "אבל אנו
לא נוטים להרוג (כרגע) אישים בודדים, אלא תוקפים אותם" "כן",
לעגתי, "ומה יצא מזה? האם זה יחסל את הבריטים או יאלץ אותם
לעזוב סוף סוף את הארץ?" יהודה הביט בי בכאב, ידעתי מה מציק
לו, בן-גוריון כבר הודיע כי אנשים אשר ייחשדו בהשתייכות
לארגוני הטרור, יסולקו מבתי הספר וממקומות העבודה, "עלינו
להוקיע את הטרור ואת מבצעיו השפלים"...

הסערה בבית הספר
הסערה החלה כבר בבוקר, בזמן המפקד (בתקופה ההיא נערכו בבית
ספרנו מפקדים מדי בוקר). מנהלינו פנחס אלכסנדרוביץ, אשר כנינו
אותו "אלכס".  הוא היה טיפוס מעט בלתי שגרתי, ובין היתר כינה
את אשתו הנאה יהודית "עוד אבנך ונבנית סוכת דוד הנופלת"...
אלכס פתח את דבריו בקול רועם "יצא המרצע מן השק, אמש פגשני
ידידי ורבי, מר ישראל גלילי, והוא שאלני ("אוף" רטן יהודה,
"הוא שוב מתחיל בפתוס המיותר שלו") "בית ספרך, אשר קנה לו שם
בחינוכם ובסלילת דרך החיים של ילדינו" (יהודה רטן במרירות,
"אכן עם שכר הלימוד הנורא שאנחנו צריכים לשלם אנחנו באמת
"קונים" חינוך") "די", כעסתי, "אל תדבר עכשיו, אתה תגרום
לשנינו בעיות".
אלכס המשיך בדבריו הנלהבים "ואילו מהם, אותם בני נאוות המרדות
המפלסים דרכם בבית ספרי, מקומם לא יכירם כאן", ידוע היה בקשריו
ההדוקים עם בן-גוריון.
הבטתי ביהודה, ראיתי שהוא החוויר, אנחנו נסולק, הרהרתי, לא, לא
ייתכן אחרת, אך מה יהיה בבית, ידעתי כי הדבר ישפיע קשה מאד על
יהודה ובייחוד על הוריו, שכן שמוליק (אחיו) לא סיים אפילו
"שמונה שנים", והלימודים מעולם לא עניינו אותו, יהודה לעומתו
היה שונה לחלוטין, אינטלקטואל, שקדן, גאוות המשפחה הייתה על
לימודיו, ומובן שקיבל גיבוי מלא בביתו (לגבי פעילותו במחתרת),
אך מה יהיה אתי? אם יתגלה הדבר להורים, הם "יתפלצו", דוד כמובן
ישתולל, אולי אפילו אסתכן בסילוק מן הבית... מכל מקום ידעתי
שצפויות לנו צרות גדולות.
ואולם דבר השתייכותי ללח"י עדיין לא נודע, אם כי הייתי בין
היחידים בכיתתי (למעט רומן קאופמן, איש אצ"ל שצורף ממש
לאחרונה), ומכל מקום השתדלתי להסוות עובדה זאת עד כמה שאפשר.
כבר באותו בוקר, ניתן היה לחוש בהדיה של הסערה המשמשת ובאה.
שיעור תנ"ך, מורתנו הגב' לורה קסלמן-רוטנברג, נכנסה כשפניה
שופעים זיקי אימה [על תולדות חייה של לורה ותלאותיה ידענו זה
כבר, היא נולדה בגרמניה, התחנכה בברלין ובהמבורג, עמדה בסיום
לימודי הדוקטוראט בחוג למקרא ALTEN TESTAMENTEN ואף קודמה
באופן נאה במסגרת סגל החוג. נשואה הייתה לכימאי מזהיר (שאף הוא
לימד באותה אוניברסיטה), פרופ' אדגר קסלמן. עליית הרייך סתמה
את הגולל על תוכניותיה, היא סולקה מיידית ממשרתה, ולבעלה הובהר
כי אם ברצונו לשמור על משרתו עליו להתגרש ממנה מיידית! התהליך
לווה אף בהתכחשות פומבית, הוא לא חדל להתחנן בפניה "אנא
התנצרי, נורא להיות יהודים בימים אלו", אולם היא עמדה בשלה "אם
זהו גורלי, אלך עמו..." לארץ ישראל היא הגיעה בסופה של שנת
33', ותקופה מסוימת (כארבע שנים) שהתה בקבוצה של אחותה, רמת
הכובש.]
השמועות רצו  כי בזמן מאורעות תרצ"ו (תקופה בה סבל המשק קשות
מהמתקפות הערבים), נראתה בחפירות המשק כשהיא אוחזת ברובה
וזועקת, "ich weiss nicht,schossen". איננו יכולים להישבע
בנכונותם של הדברים אך הרעיון לראותה במדים מצוידת בנשק, שעשעה
אותנו למדי.
מכל מקום, עם כניסתה, ניתן היה להבחין במתח השורר. שפתה
העליונה הייתה משורבבת כלפי מעלה, ועיניה כמו יצאו מחוריהן
"אני אני... האנשים שעשו את ה-catastroffe" (היא התקשתה לומר
בעברית את המילה המתאימה) אני רוצה הם מתים... זה אנשים מלח"י
teroristen", צעקה. "אבל, מורתי (כך נהגנו לכנות את המורים
מטעמי כבוד), מנין את יודעת כי הם עשו זאת?" שאל יהודה לפתע,
בכך שגה בצורה חמורה, שכן בצורה כזאת חשף (או לפחות עורר חשד)
לגבי   זהותנו... "אידיוט", סיננתי, "אתה לא מבין למה גרמת?"
ואכן הנזק כבר נגרם, כל המבטים הופנו לעברנו, וגל של לחישות
הציף את הכיתה, יכולתי לשמען "האח שלו אם ידע... אני  אומר לך
הוא שם, שם, לא שמת לב שהוא מסתורי בזמן האחרון" (הדברים
התייחסו אלי...). מוטקה נעץ בי מבט לגלגני ועוין.

מאוחר יותר שוחחתי עם מורנו לכימיה יענקי זליגמן. אקדיש מספר
מלים למורה זה. הוא השתייך לארגון מתחילת שנת 43', וכאשר נודע
למיקי (לדרמן), כי הוא מלמד בכיתתי, ביקש ממנו להשגיח עלי,
להגן על זכויותיי... "מיקי הטיל עלי לשמור עליך, הכיתה שלך לא
כל כך מעודדת", גיחך, "קח בחשבון כי בזמן השיעור אתייחס אליך
בצורה "רגילה" אם לא קרירה, כדי שלא תיחשף בכל צורה שהיא",
אמר. לא פעם עדכן אותי (בשטח בית הספר), לגבי פעילות קרובה
וכו'. נהגנו להסתודד מדי פעם, דבר שגרם לתמיהת חברי לכיתה "מה
קורה לך? אתה חושב שתסחט ממנו נקודות מיותרות?"  
מראהו היה די שגרתי, ממוצע קומה, כבן 39-40, מכל מקום בסוף
שנות השלושים שלו, מעט מקריח, הרכיב משקפיים, והעיקר טוב מזג
וחייכן... כפי שיכולתם להבין משיחתן של המורות נוהג היה
במכונית ישנה חורקת, באחת הפעמים הסיע אותי הביתה וחויבתי
להודות כי הייתה זאת חוויה לא כל כך נעימה... תוך כדי נסיעה
שוחחנו, הוא לגלג על יהודה "לא די שאינו יודע כלום, ועוד חבר
בארגון שלהם חדל האישים והסוגד לבריטים... בדבריו אלו התייחס
כמובן לאצ"ל... ואולם אצלי התעוררו החששות כבר אז "אתה חושב,
שאם ייקרה משהו (ידעתי על הרצח המתוכנן, וחברינו שיצאו למצרים)
הארגון יוכל להגן על הזכויות שלנו?" בדברי התכוונתי גם ליהודה,
אף שכאמור לא השתייך אלינו. "לכם" (בדבריו התכוון לכלל אנשי
ארגוננו שלמדו בגימנסיה), אמר, "ננסה לעזור עד כמה שאפשר, אך
לגבי חברך אינני בטוח, בכלל, הייתי ממליץ שהארגון העלוב יתחיל
סוף סוף לדאוג לאנשיו". (ארגון "עלוב" זה גינה אותנו עכשיו
בחריפות), הייתה זאת בערך שנתו השנייה בגימנסיה, ושמו כבר הלך
לפניו כמורה טוב, מעמיק, אם גם מלמד בשיטות קצת בלתי שגרתיות,
למשל נוהג היה לגשת ללוח, לשיר תוך כדי כתיבת חוק זה או אחר,
את חוק אבוגדרו (שהווה את אימתו של יהודה) שר תוך ריקוד. למותר
לציין כי "אלכס" לא כל כך אהב את שיטותיו, אך בסך הכל שלטנו
בחומר היטב, וכאמור לא היו כל טענות כלפיו, עד לזמן הזה...
כאמור שוחחתי איתו אחרי השיעור הזה כשאני נסער כולי. "מה
קרה?", אמר בחיבה, "אתה נראה כי כאילו רצחו אותך", כשהוא מניח
את ידו על כתפי. "יהודה", פלטתי (תוהה מניין היה לי האומץ
להלשין על חברי). "מה הוא כבר עשה עכשיו", שאל ברטינה (ציינתי
כבר קודם לכן כי לא סבל את יהודה). "הוא דיבר ..." "מה הוא
עשה", רתח. תיארתי לו את אשר התרחש בשיעורה של קסלמן. "החבר
הזה שלך", כעס, "גורם רק נזקים, צריך לסלק אותו, לא תוכל
להתחמק מחברתו בזמן הקרוב?" שאל. "לא", ציינתי בתוקף, "בוודאי
שאיני יכול". למעט יואב, היה יהודה הטוב שבחבריי, ולא יכולתי
לנתק עמו את קשריי, מה עוד שמלבדי היה נציג המחתרת היחיד
בכיתה, והווה לי משענת... "בסדר", אמר יענקי, "אך תיזהר ממנו."
"ומה לגבי הפראוליין הזקנה שלכם, היקית המטופשת", לגלג, "היא
עדיין לא הגיבה?" (בדבריו התכוון ללורה קסלמן)  "בכלל מספרים
שברמת הכובש כמעט גמרו  איתה" "באמת?" היתממתי. מסתבר איפוא,
הרהרתי, כי הדברים שידעתי אודותיה לא היו סתמיים... "כן",
חייך, "היא שכבה בשוחה, בזמן שכנופאי (איש כנופיה ערבי) כבר
התקרב לשם, היא זעקה משהו, בגרמנית אני חושב ברובה "ch weiss
nicht, schossen" "ידעת על כך?" הופתע, "בערך", חייכתי" "יש לה
מזל", אמר, "שזה התרחש בקיץ, עוד לא החשיך, החברים יכלו לראות
אותה , והרגו ברגע האחרון את הערבי... חבל שהיא לא נשארה שם".
לא ידעתי מה לומר, האמת שדי חששתי ממנה באופן כללי,  ובמיוחד
עתה לאור המצב מי יודע איך תפעל, "היא כעסה מאד", אמרתי,
"והזכירה את שמו של הארגון שלנו כאחראי (מדוע בעצם לא חשבה גם
על האצ"ל הרהרתי). "נצטרך לדווח למיקי על העניין", אמר בכובד
ראש, "ונראה איך הוא ימצא לנכון לטפל בזה"...
בלכתנו הביתה, עצר אותי מוטקה שטרנברג, צעיר גבה קומה, בערך
1.80 מ', חסון ושמן. הכרתיו כבר בשנה החולפת, מצבו בלימודים לא
היה טוב ביותר, ושמועות התהלכו כי סילוקו מן הגימנסיה נמנע בשל
קשריה של משפחתו... אביו, ישעיהו "שעיה" שטרנברג, היה מבכירי
ה"הגנה".
הוא היה בן הזקונים במשפחתו, ושני אחיו הגדולים, אברהם שהיה בן
32, ורוביק בן ה-29, כימאי חריף מוח, כבר היו נשואים והתגוררו
עם משפחותיהם בתל-אביב. קשריי איתו היו רגילים, לרוב נועץ אתי
בענייני לימודים (במיוחד בכימיה אשר הציקה לו), "אז מה? גם אתה
שייך לשרצים האלו." בקושי התאפקתי מלסטור על לחיו, נזכרתי כי
אמש ראה אותי מחפה על מדביקי כרוזים שלנו, שימי ואורי (שני
הילדים שהדביקו את הכרוזים) סיפרו כי פתאום הגיח מן הסמטה,
וכשהבחין בהם החל צועק ומאיים, אך כשראה אותי פער פיו, וצעק
"עוד תראה, עוד תראה", ומיהר להסתלק מן המקום. מכל מקום תפסתי
בחולצתו וגררתי אותו הצידה כשאני מסנן בזעם "אתה שתוק, ולא
אדאג שיטפלו בך..." "אני לא אספר כלום", אמר, נחלץ מאחיזתי,
"אך דע לך שהסתבכת..."
נסער הגעתי הביתה, שם כבר מצאתי את יואל (אחי הצעיר), כשבידו
היה העיתון היומי אשר כצפוי גינה ותקף את פעולותינו, "זה אתם,
נכון?" ספק שאל, ספק קבע. "עשה לי טובה", התחננתי, "אתה הרי
יודע את הלך הרוח בבית, אנא אל תאמר כלום." "אל תדאג",
הרגיעני, "לא אומר דבר ודוד לא יודע כלום..." כבר מימי ילדותי,
היו קשרי עם יואל (שצעיר היה ממני בשש שנים), חמים במיוחד,
משאר אחי, ואולי אף מן ההורים.
יכולתי לזכור סצינה שהתרחשה לפני כארבע שנים, בזמן ההפצצה
האיטלקית על תל-אביב.
נאוה (אחותי הקטנה) הייתה עדיין תינוקת, ואמא כמובן הייתה
צמודה אליה.  יואל שיחק עם חבריו בחצר, כאשר נשמע מטח הפצצות,
אני זינקתי, הפלתי אותו ארצה, ונשכבתי על גופו, רק אחרי כן
משכתי אותו בחוזקה אל תוך המרתף, בעצמי נשרטתי קלות, אך יואל
לא נפגע כלל, אחזתי בידו כל זמן שהותנו שם, ומאז כמו נחתמה
בינינו ברית, הוא ידע על הצטרפותי ללח"י אך שמר את סודו לעצמו.

מאחי הגדולים הייתי מרוחק, דוד הבכור (שהוזכר כבר קודם לכן),
היה טיפוס קשה, עצבני בדרך כלל, וממורמר על כל הבאים במחיצתו.
בזמנו כעס מאד על אמא על כי הביאה לעולם שני צאצאים נוספים
"שלושה זה מספיק, ובכלל זה מזיק לבריאות שלך." אך לאחר שנולדה
נאווה בשנת 40' (כשמלאו לו 18...) הפך הוא לפטרונה הקבוע, בזמן
שנותר פנוי לרשותו, שכן את רוב זמנו הקדיש לפלמ"ח, ושהה
בקיבוצי ההכשרה.
יחסיי עמו היו קרירים, אם לא מעורערים ממש, מעולם לא החלפנו
יותר ממילות נימוס שגרתיות כגון "שלום", לא התעניינתי
במעשיו...
אך יחסיי עם יואל הצעיר היו כאמור שונים לחלוטין.
למחרת נמשכה הסערה בבית הספר, ובשעת ההפסקה כינס מוטקה שטרנברג
(שאותו כבר הזכרתי קודם לכן) את האנשים במטרה לגנות ולהוקיע את
הרצח. "אני דורש שכל התלמידים יוקיעו את הזוועה הזאת", צרח,
"את הפושעים האלה צריך באמת להרחיק. בשמונה באוגוסט השנה,
התנקשו אותם מנוולים בנציב מק-מייקל, כפסע היה בינו לבין
המוות, ועתה הם מנסים לגרור את כולנו אל תוך הקלחת." "שמן
מפוטם", הרהרתי, "מלחך פנכה של בוגדי ההגנה". גוזל (יואב
פרלשטיין) זינק קדימה. "שתוק מנופח אחד, לו היית אוכל מחצית מן
השטויות שיוצאות מן הפה שלך, כי אז יצאנו נשכרים." אפילו אני
נדהמתי, תמיד הוקרתי את יואב ואת טוב לבו (וגם את אומץ לבו),
אך לקום כנגד מוטקה? רק מבחינה פיזית זה נשמע לי די מזעזע,
נרעדתי גם מן האפשרות שבעצם הוסגרנו, שכן בדבריו אלו חשף
"גוזל" את זהותו...
לידי עמד רוליק מנדלמן, בחור בהיר שער, ממושקף ונעים הליכות,
שהתגורר שני בתים לידי. הוא למד אז בשמינית, ונמנה על חברי
הלח"י, שנה לפני, "אז מה, החבית הזאת לומדת בכתה שלך?"
"לצערי", הנהנתי, "הוא טיפוס מאוס", אמרתי, "אבל האח שלו,
(האמצעי רוביק, שכן אחיו הגדול אברהם, היה כאביהם, מפעילי
ה"ההגנה") דווקא בסדר". מוטקה הנדהם התקרב אל "גוזל" בעיניים
מזרות אימים "אז מה? פורש, חבל שאתה אינך במקומם (בדבריו
התכוון לאליהו חכים ואליהו בית צורי, שנלכדו והמתינו למשפטם),
אוך אוך הייתי תולה את כולכם." בתנועה אימפולסיבית זינק יואב
קדימה, בעט בחוזקה בבטנו של מוטקה, הגוף הגדול התמוטט ארצה,
אחרי כן בעט גם בעינו (וראיתי זרזיף של דם שבקע ממנה), ונמלט
כשהוא צועק "בכה בכה אוהב בריטים, למה אינך מזמין אותם לשכב עם
אמך?" "אבל", שמעתי פתאום את קולו של פנחס רבינוביץ ["הטמבל
הכיתתי", הכינוי לא היה סתמי, שכן בלימודים הוא דווקא הצטיין,
אך נהג להתחנף למורים, ובכלל היה טיפוס נלעג, מבחינה חברתית
מצבו היה גרוע ביותר, גם כשהצטרף לתנועת הנוער, שאליה הלכו רוב
החברים, סבל מלעג ונידוי...  וצורתו החיצונית (ארוך, רזה כמקל
ובעל משקפיים עבים שנשמטו באופן קבוע על אפו...) רק הוסיפה
לתדמיתו הרעועה], "הרי אמא שלו (של מוטקה) מאד מבוגרת, אז איך
היא תוכל לעשות את זה", שאגות הצחוק (והתדהמה...) שפרצו כבר
קודם לכן גברו, "טיפוסים נחמדים לומדים בכיתתך," אמר רוליק,
תופס את בטנו מרוב צחוק, גם אני צחקתי כמובן, אך בתוך תוכי
ידעתי שהדברים האלו לא יעברו בשלום.
השיעור הבא, שיעור היסטוריה אצל מחנכנו מר הרשקוביץ', היה רווי
מתח. מוטקה חזר מן המרפאה (אליה נשלח לאחר ההתכתשות עם "גוזל")
כשהוא חבוש בעינו, נעץ בנו מבט כעוס, אך לא אמר דבר. הילדים
התלחשו, ופתע הרגשתי שמבטי הרוב ננעצים בי (האם משום שידעו...
או שהבינו, שכן יואב היה חברי הקרוב). זהו, ידעתי, הקיץ הקץ על
לימודיי (ועל לימודיו של יהודה...). הוא מבחינתו היה מודאג
גם-כן, אך נראה שדאגתו נבעה יותר מן הבחינה בכימיה, שעמדה
להתקיים למחרת. יהודה היה חלש ביותר במקצוע זה, ונהגתי לעזור
לו בקביעות, כמו גם למוטקה. "אני מתפלא על הדאגה שלך", אמרתי
בלעג, "הרי יתכן שמחר לא נהיה כאן בכלל". לפתע קפצתי, "זליגמן"
(המורה שלנו לכימיה). "מה העניין לגביו?" שאל יהודה במרירות.
"הוא הרי בארגון שלנו." "נכון", נזכר יהודה, "הרי סיפרתי לך
שהם כבר יודעים". שבוע לפני כן, סיפר לי יהודה בחרדה את פרטיו
של המקרה, מסתבר ששמע באקראי שיחה מכוערת של שתיים מן המורות.
מדובר היה במורות אלה זומרפיין שלימדה ספרות עברית, ולאה חוטמן
מומחית לכלכלה, שתי נשים דוחות וסנוביות (הראשונה נשואה הייתה
למנהל סניף "בנק מרכנתיל"). "אז מה? מה את אומרת עליו" (אלה)
"על מי?" (לאה) "נו, באמת, אני מתכוונת לזליגמן, יענקי
זליגמן." "בסדר, אז מה, מה המיוחד בו?" "מתי הוא חושב להרחיק
מכאן סוף סוף את הגרוטאה הזאת שלו" (נוהג היה, אדבר על כך יותר
מאוחר, במכונית ישנה וחורקת מודל 32' או 33') "מניין לי לדעת,
בעצם הוא כל הזמן מתלונן שאין לו כסף." "באמת..." פסקה חברתה
בלגלוג, "מה קרה? הם הפסיקו לשדוד בנקים, [שבוע קודם לכן, בוצע
באמת שוד, בבנק ברקליס המקומי, ובפעולה שבוצעה ע"י בועז לדרמן
(אחיו של מיקי), רוליק ואורי גלזר, נלקחו כ-5000 ליש"ט, וסגן
מנהל הסניף, מר יואכים קורץ (אביו של חיים בן כיתתנו), נפגע
קשה במוחו, מעשה ידי קליעה מכוונת של בועז, הוא נפטר כעבור
מספר ימים). "לא יכולתם לגמור איתו", לעג מיקי, "בשביל מה סתם
"לפצפץ" לו את המוח?" מאז כונה בועז "מפצח המוחות"]. "אך מה
הקשר שלו לכל זה?" תהתה לאה, "או באמת", מחתה אלה, "תפסיקי
להיתמם, את באמת לא יודעת שהוא חבר לח"י" "בחייך, לא הייתי
מאמינה עליו, הוא נראה כל-כך חיובי, בסדר, אדווח על כך ליוסי"
(האחרון, בעלה של לאה, היה מבכירי "ההגנה").
יהודה שנרעש מן השיחה, דווח לי את פרטיה כמובן. עתה חששתי מאד
לגורלו של יענקי זליגמן, אותו חיבבתי מאד. מכל מקום ידעתי שאנו
נכנסים לבוץ עמוק...

המשך
למחרת הורחקו מבית-הספר כמה ממכרנו, ביניהם רוליק מנדלמן, אליק
כוגן, אורי גלזר (שהוזכר קודם לכן) רומן קאופמן (בן-כיתתי, חבר
אצ"ל), זוהרה קוצ'יק, ו"גוזל"-יהודה רעד כל הזמן. "די", נזפתי
בו, "אתה רוצה שניחשף? הרי זה יקרה בסוף". אמת, תהיתי מדוע לא
סולקתי אני, מדוע לא סולק יהודה ומדוע נועץ מר הרשקוביץ
(מחנכנו והמורה להיסטוריה) בי וביהודה מבטים נוקבים, או שמא
מצויים היו מבטים אלו בדמיוני בלבד...

בעיות מבית, דוד וכו'
את ארוחת הערב ניסיתי לסיים במהירות, ולמהר לביתו של מיקי שם
נקבע המפגש. "לאן אתה כל כך ממהר?" נזף בי אבא, "מה בוער לך?
תגמור לאכול כמו בן-אדם." "אני, אני חייב ללכת", גמגמתי, "ולאן
אתה כבר צריך לצאת?" לגלג דוד, (לחרדתי  הוא נכח בארוחה בערב
ההוא, דבר שבוודאי דרבן אותי לעזוב את המקום במהירות האפשרית).
"אני חייב ללכת ליהודה (כאן שגיתי בצורה חמורה שכן כולם הכירו
את ביתו ואחיו) להתכונן לבחינה בכימיה"... "באמת", שאל בלגלוג,
"חשבתי שמעניינים אותך דברים קצת אחרים". החוורתי. "אולי הזמין
לפגישה נערה מכיתתו, מה קרה, התאהבת באסנת?" (אסנת קלונר
התגוררה כבית לידינו ולמדה בכיתתי, לא פעם התכוננתי עמה
למבחנים וכו'). לולא כבוד הוריי ספק אם הייתי מתאפק מלסטור על
לחיו, וכרגיל נחפז יואל להגן על כבודי, "אתה תשתוק אתה", צווח,
"כולם יודעים מה עשית עם ההיא, הייקית הזאת, שפצירן שפצירן
אהה?"

קטע ביניים - בילוייו של דוד במשק
האמת היא שלדוד הייתה "מעידה" קלה במשק, כאמור למעלה הוא שימש
כמ"מ (מפקד מחלקה) בפלמ"ח, ונודע כמפקד קשוח, דייקן אבל גם
מפוזר, "מה קרה לך בזמן האחרון?" "תשתוק ויינריך ואל תתערב,
להזכירך אנחנו באמצע אימון".
באחד מאימוני הלילה , נעלם ה"פרבלום" שלו, את צעקותיו ניתן היה
לשמוע בכל רחבי אשקלון (לידה שכן המשק) "חלאות, אדיוטים"...
לבסוף נתגלה הפרבלום, כשהוא תקוע בתחתית מכנסיו...
אך מסתבר שלא טמן את ידו בצלחת בכל הנוגע לבנות המשק, במיוחד
מצאה חן בעיניו פולה לנדמייר, צעירה כבת 19, ילידת ברלין
שנחלצה מגיא ההריגה בגרמניה, והצליחה להסתנן ארצה בתחילת
המלחמה.  
באחד הערבים נצפה כשהוא  קובע עמה פגישה (הוא ידע מעט גרמנית
מן הבית) Entsculdigen Sie mine frauline, wollen Sie spzieren
mit mir? האם ברצונך לטייל אתי? לפי תיאום המתינו חניכיו
(שעליהם נמנו גם אבירם רוטהולץ' שכננו, ממנו נודעה לנו הפרשה)
על כר הדשא שצמח בצמוד למחלבה לידה התרחשה פגישתם, וראום
מתרחקים מן המקום חבוקים.
"אז מה, נבלה קצת, מה את אומרת?" כיוון שלא ידעו את משמעות
המלה "שפצירן", העלו כל מיני השערות לגבי המשמעות... "הפרשה"
בין השניים נמשכה זמן מה, חבריו לאימון הבחינו בחיוכיו
הפתאומיים (עובדה נדירה) ובהתרחקו מהם.
לא פעם בעת שהדגים פריקת נשק וכד', נראתה בסביבה, ולעתים אף
קיים הפסקות כדי לשהות בחברתה... "אני אומר לך שהוא מבולבל"
"באמת, תאמר לי מי המאושרת"  "הפליטה ההיא, לנדמייר" "היא קצת
עצבנית בזמן האחרון, אולי קרה משהו"... "היא נבדקה אמש אצל
פרומה האחות, נשבע לך שראיתי"...  ונתברר כי כנראה שאף הרתה
לו.
בקיבוץ סערו הרוחות, החברים לא אהבו את "השלומפרים הצעירים",
שלא חסו על העגבנייה הטובה ביותר, לא כל שכן דחו אפשרות של
"מגעים" בינם לבין נערותיהם, דוד ננזף קשות ע"י מפקדיו: "עליך
לשמש דוגמה לחניכיך, ותחת זאת...?" ולאחר מכן הועבר למשק "נוף
כרמל", ששכן בסמוך לחיפה, ושם נמסר כי ישגיחו עליו קצת יותר.
"לעזאזל", סינן דוד ועזב את השולחן בזעם, אני גיחכתי ושלחתי
מבט אהדה לעבר יואל, שישב מולי ולא הסתיר את הנאתו ממבוכתו של
דוד. "אתה חושב שהוא יתחתן איתה?"