הגענו לדיוטיפרי אמא שלי ואחותי הגדולה קנו לי, לאחי הקטן
ולאבא שלי סנדוויצ'ים וסוכריות מנטה. אני לא יכולתי לאכול,
הרגשתי מחנק בגרון רק מלחשוב על זה שאני עובר ארץ: צריך להכיר
חברים  חדשים, להתרגל לשפה העברית המוזרה, ולהתאפק לא לתת
לכולם מכות אחרי שיצחקו על המבטא הרוסי שלי. בקיצור החיים שלי
בזבל בעוד הוריי נהנים כי הם באו לשליחות ומרוויחים מיליונים,
לא אכפת לי כמה כסף הם מרוויחים, אני רוצה לחזור הביתה! במטוס
נרדמתי באמצע קריאת ספר על אליעזר בן יהודה שהיה משעמם כמו
פגישה בכנסת אך הוריי הכריחו אותי לקרוא אותו כדי שאני אדע על
מה מדברים איתי בישראל. כשירדנו מהמטוס שמענו כביש סואן
מצידינו וחנות פלאפלים עם לקוחות שמנים כמו יגאל שילון רבים על
התור של החומוס...  חשבתי לי לרגע מה זה פלאפל ואז נזכרתי שאני
צריך לקחת את המזוודות לפני שהמטוס ייסע לצד השני ואני והמשפחה
שלי נהיה מרוששים ובלי בגדים. לקחתי את המזוודות עם עזרה של
שני דיילים נחמדים שיצאו מהמטוס באותו רגע ואני שמעתי שגם הם
מדברים רוסית ויש להם מבטא. לרגע עמדתי לספר להם את כל מה שאני
מרגיש בתקווה שהם יבינו אותי אבל אחר כך הבנתי שזה רעיון שטותי
והלכתי לכיוון המשפחה שלי. לפני שממש נכנסנו לארץ עברנו המון
בדיקות והבודקים המטומטמים שמצאו את הבושם של אחותי הגדולה,
טניה, שאלו אותה איפה היא קנתה את זה, למה זה משמש והאם היא לא
יודעת שמוחבא בזה עשן שיכול להרוג? היא אמרה: "לא!... אני
מצטערת" במבטא רוסי שכל הדיילים הסתכלו עלינו במבט מזלזל.
סיימנו את הבדיקות והלכנו לדירה החדשה שהוריי קנו לנו. למרות
הכל הדירה הייתה די טובה: היה לה מחשב משוכלל מאוד, טלוויזיה
עם יס מקס וכל הדברים המשוכללים שרק המציאו לטלוויזיה, מערכת
קולנוע ביתית עם מסך פלזמה בלי לשלם שנתיים והכי טוב מכל
(בשביל אחותי) מתנת ממתקים שיכולים להספיק לכל החיים ולהישאר
לדורות הבאים (בתנאי שהשוקולד לא יימס). בסוף החופש הגדול
הייתי כבר מכור לתוכניות בעברית ועשיתי אתר בעברית מאתר טיפו
זון וכבר קניתי את כל החוברות והספרים של כיתה ז' למרות שלא
הבנתי מה זה גאוגשלפיה. אחרי כמה ימים בתחילת הלימודים לא קרה
מה שכל כך פחדתי ממנו אלא ההפך כי כבר היו לי חמישה חברים ובת
אחת בשם ענבל חייכה אליי וצחקה צחוק חלוש ומתוק שיכול לגרום
ללב לעשות סיבובים, מיד התאהבתי בה אך הייתי חכם כי שמעתי איך
ההורים שלי נהיו ביחד ואבא שלי לא הראה לה שהוא אוהב אותה אלא
נתן לה להתוודות שהיא אוהבת אותו ואז ככה הוא היה בטוח שהם
אוהבים אחד את השני וזה גם מה שאני עשיתי ולא עשיתי כלום חוץ
מלחייך לה בחזרה וללכת לשחק כדורסל עם ה'חברה'. אחרי חודשיים
שכבר ידעתי עברית מצוין (וזה לא בגלל הספר על אליעזר בן יהודה)
ילדה מהכיתה בשם שחר הציעה לי חברות אבל אני לא הסכמתי ואמרתי
לה שאני אוהב את יעל, וכמובן התחביב של הבנות זה ללכת ישר
לחברות שלהן ולספר להן כל מה שעבר עליהן היום ובמקרה החברה הכי
טובה של שחר זאת יעל והיא סיפרה לה הכל. בכיתה ראיתי אותה
מחטיפה אליי מבטים קצרים ואז כשהיא שמה לב שאני רואה אותה היא
ממשיכה לסכם על דוד בן גוריון. אחרי ההפסקה השנייה אמרתי
לעצמי: "זהו, נשבר לי, אני לא רוצה להתנהג כמו אבא שלי, אני
פשוט אבוא אליה ואגיד לה שאני אוהב אותה ושתענה לי בפרצוף כן
או לא..." אז עשיתי את זה: הלכתי אליה אבל היתה פשלה בתוכנית:
היא היתה מוקפת המולה אבל אז כמו נס היא ראתה אותי ולחשה משהו
לחברות שלה ואז כולן אחת אחרי השנייה הלכו משם בלי להגיד כלום.
היא שאלה אותי מה אני רוצה והתאפקה שלא להיות כולה עגבנייה
מרוב הסמקה. "אני... אהההה אני או... אני פתאום ממ... אני
אוההה אני חושב ש...: ניסיתי להגיד שאני אוהב אותה ואני חושב
שאנחנו צריכים להיות ביחד אבל כל המילים שיצאו לי מהפה התחלקו
לחלקים והסתבכו לי על הלשון. היא עדיין הסמיקה (אולי יותר
ממקודם) ואמרה: "זה בסדר גם אני" ונישקה אותי בלחי בסגנון הכי
סקסי שיכולה בת לנשק... כיום עברו כבר עשרים שנה ואני התחתנתי
איתה רק שעכשיו אני רווק: יעל נהרגה בגלל שיטפונות שהיו באי
ליד דרום אמריקה וגופתה נשטפה למקום לא נודע, עד היום לא מצאו
את גופתה.

לזכר יעל שירן אהובתי שנעלמה לה.